טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן בינה ויעקב
מקום לידה: תל אביב -יפו
בנם הבכור של בינה ויעקב. נולד ביום י' בטבת ת"ש (22.12.1939) בתל אביב. אח ללאה. אברהם גדל והתחנך בתל אביב, תחילה גרו מערבית לשכונת כרם התימנים ובנעוריו עבר עם משפחתו לשכונת קריית שלום בעיר. למד מכיתה א' ועד י"ב בבית ספר "גאולה". בילדותו הצטרף לשבט "דיזנגוף" בתנועת הנוער "הצופים" – תחילה כחניך ואחר כך כמדריך וכחבר הנהגה. בהיותו בן כשבע-עשרה וחצי, ביולי 1957, התגייס לצה"ל במסגרת חטיבת הנח"ל כחבר גרעין אמ"ץ (איתנים, מעוז, צורים), גרעין שאיחד את בוגרי השבטים של צופי תל אביב. כמה חודשים לאחר הגיוס נשלח לקורס מפקדים, ובמהלכו עבר בין היתר תמרונים בנגב. באחד מהם, ביום 2.2.1958, התפוצץ רימון בידיו ופצע אותו פציעה קשה מאוד. רופאיו בבית החולים בתל השומר חשבו שאפסו סיכויו לחיות, משום שהפגיעה הייתה מורכבת כל כך. היא כללה בין השאר קטיעה של שתי כפות ידיו, פגיעות הדף באיברים פנימיים, רסיסים בבטן שהצריכו ניתוחים מורכבים, עיוורון מלא (זמני), כוויות ורסיסים בפניו ובאזורים נוספים בגוף ופגיעה חלקית בשמיעה. בתקופת האשפוז הראשונה היה הליך הטיפול ארוך ורב-מערכתי עד כדי כך שעגלת טיפולים מחלקתית עמדה בקביעות לצד מיטתו, משום שמייד לאחר סבב אחד של החלפת תחבושות ואביזרי טיפול, התחיל הסבב הבא. ואולם אברהם הצליח להתאושש. לאחר חצי שנה של ניתוחים, טיפולים והליך שיקום, חודשים שבהם הפגין נחישות והשקיע מאמצים כבירים, החל את חייו החדשים עם נכות מלאה, אף שמעולם לא הגדיר את עצמו "נכה". לימים, כשנשאל כיצד שרד והחזיק מעמד, השיב: "זה לא שבחרתי באופן מודע בחיים; האפשרות שאמות פשוט לא עברה לי בראש". את זיוה הכיר זמן קצר לאחר השיקום. הם נפגשו בלימודים אקדמיים מרוכזים בתנאי פנימייה במכללת בית ברל, ובין השניים התפתח קשר זוגי. ביום 8.9.1959 נישאו. את ביתם קבעו בצפון תל אביב. שני בנים ובת נולדו להם – אמיר, אלון ודפנה. בעשר אצבעותיה של זיוה ושני גדמיו של אברהם הם הקימו בית, ומזוג צעיר היו הוא ורעייתו למשפחה, יחידה אחת מגובשת עם מעגלי חברים רבים שאותם אהבו לארח גם ללא הזמנה. יחדיו גם טיילו בארץ ובעולם. מראשית נישואיהם ובמשך כחמש-עשרה שנה, אברהם עבד בחברת "אמפא". קטוע שתי ידיו שהתחיל ככתבן, וטיפס בנחישות ועם מוסר עבודה גבוה לדרגת ניהול מזכירות החברה, עם תחומי אחריות רבים. בין היתר התמנה לנציג העובדים בחברה לפגישות ודיונים עם הבעלים וחברי ההנהלה. עובדת היותו יזם, תעשיין ואיש עסקים התבטאה עת הקים עם רעייתו בית חרושת לאבקות ולתרכיזי שתייה. המפעל פעל במשך למעלה מחמש-עשרה שנה, עד שנת 1989. כתבה בתו דפנה: "היה זה מחזה מרהיב לראות את אבא, בעל המפעל, נוהג במלגזה ומעמיס איתה משטחים עמוסי סחורה, תוך תפעול מיומן של וָוֵי הפרוטזות שלידיו". בשנת 1993 נפטרה זיוה, רעייתו ואם ילדיו, ממחלה קשה. למרות הנסיבות המצערות המשיך אברהם לעשות חיל בעסקיו, לנסוע ולטייל ולשמור על יחסיו הטובים עם חבריו. הוא נרתם לעשייה חברתית כשהתנדב בתחנת שי"ל של משרד הרווחה והביטחון החברתי (שירות ייעוץ לאזרח) וכשנאבק למען זכויות קטועי שתי גפיים בוועד הקטועים במשרד הביטחון, ועד שהוא היה ממקימיו. אברהם, שהתאלמן בגיל צעיר, קיים קשרים חברתיים ענפים, מצא זוגיות נוספת וחלק את חייו עם מימי מראשית שנות האלפיים ועד לפטירתו. בהיותו חכם, משכיל, חד אבחנה ובעל ידע נרחב בתחומים רבים תואר כאיש אשכולות. "איש של מילים, מספרים, דעות מוצקות ומעוף בכל כך הרבה כיוונים", תיארה בתו והוסיפה שאנשי מקצוע בתחומי המשפט, הכלכלה והביטוח התקשו להאמין שאינו אחד מהם והשתאו מתובנותיו. כאיש עקרונות הוביל שינויים, השתתף בוועדות ונאבק על זכויות במערכות ובארגונים. בשם הצדק והאמת לחם מול כל גורם ובכל רמה על מה שנכון וראוי בעיניו. היו לו תכונות של מנהיג מלידה, והוא שימש מגדלור המאיר את הדרך לכל סביבתו. בכל מקום, שלב והיבט בחייו ידע להוביל ולרכז. רבים חיכו למוצא פיו והסתייעו בעצתו ובחוות דעתו בשל חדות מחשבתו והאופן שניתח ופתר בעיות. כדברי בתו, "בכל עבודה ותחנה בחייו, ולא משנה מאיזו נקודה התחיל, בלט, התקדם והגיע תמיד לישורת הבכירה ביותר האפשרית". באפריל 2012 לקה בליבו אחרי שנים של טיפולים, ניתוחים ועומס מערכתי הקשור לנכותו. לאחר תרדמת של שבוע וחרף ההערכות הפסימיות של הרופאים, הוא שרד והתאושש, ואט-אט חזר לתפקוד מלא. הייתה זו רק אחת המשוכות שעבר בחייו מאז פציעתו, וגם אותה צלח בראש מורם. בנו הבכור דימה אותו לדמות המיתולוגית פניקס – עוף החול, שקמה לתחייה באופן מחזורי. כעבור כשבע שנים לקה שוב בליבו ונאלץ לעבור הליכים רפואיים מורכבים ואשפוזים ממושכים מאוד. גופו עייף מכך, כוחו נחלש ורוח ההישרדות שלו דעכה. אף על פי כן חזר לחיים עצמאיים, עם מעט יותר הגבלה גופנית. בשנת 2020 נכנס להליך רפואי נוסף, אך זה הסתבך, ובעקבות זאת הלכה בריאותו והידרדרה. מערכות גופו החלו לקרוס, ובצל התפרצות מגפת הקורונה והניסיונות של קרוביו להגן עליו מפניה, הפך לסיעודי ומרותק למיטה. את ימיו האחרונים עשה בביתו, עטוף באהבתם של בני משפחתו עד נשימותיו האחרונות. אברהם הרץ נפטר ביום י"ב באב תשפ"ג (30.7.2023). בן שמונים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותיר שני בנים ובת, נכדות, נכד, נינות ואחות. כתבה בתו דפנה: "יש האומרים שהמוות הוא שהופך את החיים ליקרי ערך, ויש האומרים שמה שכל כך עצוב וקורע אותך מבפנים בקיצו, חייב היה להיות ממש מדהים וזוהר מעצם קיומו. וזה מי שהיה אבי – איש מדהים ומעורר השתאות, בחוכמתו, כישוריו, יכולותיו והתעלותו על כל קשיי הנכות והחיים".
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור