טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן רימה וציון
בנם של רימה וציון. נולד בחנוכה ת"ש (דצמבר 1939) בבגדאד, עיראק. יוסף גדל במשפחה חמה, מסורתית מהמעמד הגבוה, בבית גדול לצד משפחתו המורחבת, סביו וסבתותיו. בביתם בבגדאד הייתה דלת משותפת לבית כנסת, שם תוכננו פעולות מחתרתיות בהן עלייה של בני נוער לארץ ישראל, ובעקבותיה הגיע אחיו הבכור ניסים לישראל. בשנת 1951, כשהיה בן שתים-עשרה, עלה יוסף לארץ עם משפחתו במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי עיראק. בארץ נקלטו בני המשפחה במעברה בנחלת יהודה שבראשון לציון. המעבר מחיי העושר והרווחה בבגדאד לחיי המעברה היה חד. שלושה-עשר בני המשפחה התגוררו בצריף. יוסף למד בבית הספר העברי הראשון "חביב", קרא בלילות לאור עששית והבטיח לעצמו שבהמשך חייו יעשה ככל יכולתו כדי שכל אחד מבני המשפחה שירצה ללמוד, יוכל לעשות זאת. יוסף היה בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך. נער חזק, מנהיג מלידה שהותיר חותם בכל אחד מאחיו ואחיותיו. מצעירותו ולאורך כל חייו תמך במשפחתו והיה עמוד התווך שלה. בשנת 1958 התגייס לצה"ל. שירת כטכנאי טנקים בחיל החימוש והמשיך למסלול מקצועי בשירות קבע. יוסף זכה להערכת מפקדיו ופקודיו ובלט במסירותו ובמקצועיותו יוצאת הדופן. חבריו ליחידה סיפרו על אדם נעים הליכות וישר דרך שהיה חבר אמת. במהלך שירותו הארוך השתתף, בין היתר, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) ובמלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) ובהן איבד חברים רבים. לכל אורך שירותו פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה, אהבת המולדת, העם והזולת. סיים את שירותו בדרגת רב-סמל בכיר. בשנת 1966 נישא לתקוה, ובמהלך השנים נולדו לבני הזוג שלוש בנות, סמדר, מיכל ורוני. יוסף היה איש משפחה למופת ואב מסור שהרעיף אהבה על בנותיו. הם התגוררו בראשון לציון וחיו חיים צנועים, חמים, שמחים ומלאי אהבה. הכינו יחד אוכל, יצאו לפיקניקים וחגגו חגים משפחתיים. על שלוש בנותיו נהג לומר: "בנות בבית, אור בבית" ועודד אותן (ובהמשך את נכדיו ונכדותיו) לעשות פעילות גופנית, להאזין למוזיקה,לבלות עם חברים ומשפחה ולהיות בעין טובה ובכבוד זה לזה. יוסף היה אדם אופטימי, שמח בחלקו, שראה תמיד את חצי הכוס המלאה. את דבריו תיבל בביטויים מלאי תקווה, ולבנותיו הנחיל גישה חיובית לחיים עם הודיה: "תראו את הטוב", "דברו טוב", "מחר יום חדש", "כל יום ביומו", "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". תמיד הזכיר לעשות נשימות עמוקות כמה פעמים ביום, לעצור להירגע "להזיז את הגוף". הוא אמר שכל יום צריך לצאת מהבית להתאוורר לעשות משהו אחר , לראות את הבחוץ. אהב מאוד להתבונן על עצים , להנות ממשב רוח, מפירות, מריחות של בשמים, מקניות של יום שישי ומערבי חג משותפים עם כל המשפחה. ביום 22.5.2002, בגיל שישים ושתיים, יוסף נפצע אנושות בפיגוע שאירע בכניסה ל"גן העיר" במרכז ראשון לציון. מחבל מתאבד פוצץ מטען חבלה שממנו נרצחו שני אנשים וארבעים נפצעו. יוסף הובהל לבית החולים ועבר ניתוחים קשים ושיקום ארוך. למרות שרותק לכיסא גלגלים, הוא המשיך להוביל ולהנהיג את משפחתו ומכריו בחוכמה, באופטימיות ובאהבה גדולה. יוסף היה חבר טוב ובן משפחה אהוב ומנהיג, אדם מלא נתינה וטוב לב, אציל נפש וירא שמיים. ידע להודות על מה שיש ונתן לכל אחד ואחת להרגיש אהוב ויחיד ומיוחד. בקיץ 2023 נפטר בגיל שמונים ושלוש, לאחר סיבוך ממחלת הקורונה. היה בביתו כשאשתו, בנותיו ומטפלו סרילו לצדו. יוסף סמירה נפטר ביום ו' באלול תשפ"ג (23.8.2023). בן שמונים ושלוש בפטירתו. נטמן בבית העלמין גני אסתר בראשון לציון. הותיר אחריו אישה, שלוש בנות, שישה נכדים ונכדות ושני נינים. הנין הצעיר, אריאל, נולד ממש לפני פטירתו ויוסף הספיק לראותו ולהחזיקו בידיו ימים ספורים לפני לכתו. בנותיו כתבו עליו - "אבא שלנו יוסף, 'איש אשר רוח אלוהים בו'. גיבור ולוחם, איש שלום, אהוב ואוהב אדם. איש צבא, ציוני, אציל נפש ורחב לב, נפצעת אנושות בפיגוע ב-2002 ובנס חזרת אלינו. למרות שרותקת לכיסא גלגלים, המשכת להוביל ולהנהיג אותנו עם החוכמה, החדות, האופטימיות והנתינה האינסופית שלך. תודה על הזכות הענקית לקבל אבא כמוך. עמוק תשכון בליבנו, סמל גאוותנו ואחדותנו. אוהבות ומתגעגעות לעד, סמדר, מיכל ורוני".
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור