טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן שולמית וליפא
מקום לידה: נווה דניאל
בנם של שולמית וליפא. נולד ביום ד' בניסן תשכ"ג (29.3.1963) בפתח תקווה. אח לגונן, טליה, אמציה וחגית.
הוא גדל והתחנך בפתח תקווה, למד בבית הספר היסודי "ניר עציון" בעירו. בהיותו תלמיד מחונן וחכם מאוד, לקראת כיתה ג' הוחלט שידלג על כיתה זו ויצטרף ישירות לכיתה ד'.
ברק צמח להיות ילד חזק וחסון. בחטיבת הביניים למד שנתיים במכינה של "המדרשייה" בכפר סבא, ובכיתה ט' המשיך ב"מדרשייה", שהיא ישיבה תיכונית. כעבור שנתיים החליט לעבור לתיכון העירוני "צייטלין" בתל אביב. גם שם הצטיין בלימודים ובלטו במיוחד הישגיו במתמטיקה. בתקופה זו, סיפר, התגבשה אישיותו.
בשעות אחר הצהריים השתתף בפעילויות של עמותת "גשר מפעלים חינוכיים", המפגישה בין בני נוער דתיים וחילונים.
כדורסל היה ענף ספורט אהוב על ברק, ובמשחקים מלבד כוחו הפיזי סייעו לו כוחו המנטלי והגמישות המחשבתית שלו.
מאחר שסיים את לימודיו בתיכון בגיל שבע-עשרה, לפני גיל גיוס, ניצל את השנה הנוספת ללימוד בישיבת "אור עציון" במרכז שפירא שבשפלה. חבריו לישיבה התרשמו מהיכולות הלימודיות הגבוהות שלו.
ברק התלבט אם להמשיך במסלול ישיבת הסדר. בסופו של דבר החליט שלא יצטרף למסלול, משום שחש שאין זה מוסרי ששירותו הצבאי יהיה מקוצר אם אינו מקדיש את כל זמנו ללימודי קודש.
בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "גרניט" של חטיבת הנח"ל בחיל הרגלים. הוא הצטרף לחבריו מישיבת "אור עציון" בגרעין נח"ל "גלעד" במושב מחולה שבצפון בקעת הירדן. במהלך השירות פעל עם הגדוד בין היתר בגזרת יהודה ושומרון.
במלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982 השתתף ברק בלחימה. ביום הרביעי למלחמה, 9.6.1982, יצא הגדוד בשיירת נגמ"שים שכללה גם טנקים מעוצבת "כפיר". באזור עין זחלתא שבלבנון נקלע הטור המשולב למארב של יחידת קומנדו סורית. ברק ושישה לוחמים מהגדוד יצאו מהנגמ"ש כדי לסייע בחילוץ לוחמים מטנק שנפגע, ובתוך כך הוא נפצע מטיל נגד טנקים (נ"ט) מסוג אר. פי. ג'י. התקרית מתוארת בספרו של אבירם ברקאי, "אנחנו על השחור: סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל".
ברק חולץ ופונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. לאחר שעבר ניתוחים וטיפולים, נכנס לשיקום במרכז הרפואי "בית לוינשטיין" ברעננה והוכר כנכה צה"ל.
אחרי השיקום, אף שסבל מחבלת ראש מורכבת ואיבד את עינו השמאלית, ואף שסיבוכי הפציעה נתנו את אותותיהם מאז ואילך, הוא אף פעם לא התיר לפציעה להגדיר אותו. חוסנו סייע לו להתגבר על הקשיים הפיזיים ועל השינוי שנאלץ לעשות במסלול חייו. לאחר ששמע שלוחמים אחרים נהרגו באותה תקרית, הבין שהחיים ניתנו לו במתנה, ולכן קבע את יום פציעתו כיום הולדת נוסף.
מאז שחרורו משירות צבאי נקרא מדי פעם בפעם לשירות מילואים, והתייצב במוטיבציה גבוהה.
ברק למד פיזיקה, מדעי המחשב והנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת בר-אילן והצטיין גם שם. לאחר מכן עסק בתחומים אלה.
בשנת 1997 נישא לאילה, ואת ביתם בנו ביישוב נווה דניאל שבגוש עציון. לבני הזוג נולדו שתי בנות – שחר ושולמית, ושני בנים – אביחי ויובל. הם ורעייתו היו הגאווה שלו ואהבתו הגדולה.
ברק השקיע המון בילדיו. הוא היה אחראי על שגרת הבוקר שלהם, והכין להם סנדביצ'ים מושקעים לפי בחירתם. היה לוקח אותם לגן ובזמן שחיכו לגננת שתגיע סיפר להם מסיפורי התנ"ך, ותמיד היו ילדים נוספים מצטרפים לשמוע. כשבגרו, היה מלווה אותם לתחנה ומחכה איתם להסעה שתסיע אותם לבית הספר, ובערב כשחזר הביתה מן העבודה התעניין איך היה ועזר להם בשיעורי הבית כשהיה בכך צורך. ברק גם לימד את ילדיו לשאול ולחקור, לפתוח מילון או ספרים אחרים כדי למצוא בעצמם את התשובות, ובצמתי החלטה חשובים בחיים הם היו תמיד מתייעצים איתו וקשובים לעצותיו.
ברק היה איש ספר חכם, מעמיק ובעל ידע רב-תחומי רחב. מדי בוקר לפני התפילה ישב ללמוד דף יומי, רמב"ם יומי, משניות ושני פרקי תנ"ך. בשיחות עם אוהביו התאפיין בחדות, בבהירות, בדייקנות ולעיתים בציניות.
צניעות, שקט, נועם הליכות ומאור פנים אפיינו אותו, והוא הקפיד לברך בברכת שלום את כל מי שנקרה בדרכו. ניחן ברגישות לזולת ובנדיבות ותמיד היה נכון לעזור לכול.
בשעות הפנאי סרג להנאתו כיפות בדוגמאות מקוריות.
ביום 8.9.2022 יצא לטיול עם המשפחה. במהלכו התמוטט בפתאומיות, בנסיבות הקשורות לפציעתו בלבנון ולסיבוכים שנגרמו כתוצאה מפגיעה זו.
ברק גינת נפטר ביום י"ב באלול תשפ"ב (8.9.2022). בן חמישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר עציון. הותיר אישה, שתי בנות ושני בנים, אחים ואחיות.
בארכיון המקוון של היישוב נווה דניאל הועלה דף לזכרו, ובו תולדות חייו ומצגת שהכינו בני משפחתו עם סיפורים ותמונות.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור