טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן תמר ומשה
בנם של תמר ומשה. נולד ביום ד' בשבט תש"י (22.1.1950) בלוד. אח גדול של גדעון.
כשאהרון (ארי) היה בן שנתיים המשפחה עברה להתגורר בירושלים. הוא למד בבית הספר היסודי ״בית הילד״ בירושלים. לאחר מכן, עבר ללמוד בכפר הנוער החקלאי ״הכפר הירוק״ ברמת השרון, שם התעניין בלימודי השקיה והתנדב בקטיף אבוקדו. תמיד היה נער סקרן, אהב מאוד לקרוא ולחקור על נושאים חדשים.
בהגיעו לגיל גיוס התגייס לצה״ל ושירת בסיירת חיל השריון. הוא מאוד אהב את שירותו הצבאי והתעקש לשרת כלוחם על אף שסבל ממחלת האסתמה.
לאחר שחרורו מצה״ל, בדרגת סמל ראשון, החל ללמוד לתואר ראשון בגיאולוגיה וגיאוגרפיה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, 6.10.1973, נקרא אהרון למילואים. שירת בחזית המצרית.
במסגרת מבצע ״אבירי לב״ לצליחת תעלת סואץ, אהרון נפצע אנושות כתוצאה מירי ארטילרי. הוא תיאר את רגע הפציעה ״באותו הרגע הרגשתי כאלו אני נחתך לשניים, הרגשתי מין ׳פינג׳ כמו מיתר מכינור שפוקע ואני זוכר שצעקתי ׳אמא אני מת׳. שכבתי על החול והתבוננתי בשמיים שמעל. שמים כחולים ומעט עננים משייטים ואמרתי לעצמי, זה מוכר מדי, כנראה שאני לא מת ... כשהוריי הגיעו לבית החולים, מנהל המחלקה קיבל אותם ודיווח להם: ׳אם הוא יישאר בחיים, הוא יישאר רתוק למיטה כל החיים׳. כעבור פחות משנה, שלחתי לו גלויה מספארי בדרום אפריקה״. אהרון מעולם לא ראה את המגבלה הפיזית שלו כמשהו שחוסם אותו מלחקור את העולם ולחוות חוויות.
בבית החולים, לאחר פציעתו ותקופת שיקומו, דבק בו הכינוי "אריק".
בעקבות פציעתו, נדרש לתהליך שיקום ארוך ומורכב והתקשה להשתלב בחזרה בלימודי התואר. הוא הרגיש שזקוק למסגרת נוקשה ורצה להתגייס למשטרת ישראל. כיוון שהתנייד בכיסא גלגלים, לא הותר לו להתגייס כשוטר מן המניין, אז תפקד כאזרח עובד משטרה בתפקיד משרדי. אהרון המשיך להתעקש ובאופן פורץ דרך, אישרו לו להתגייס למשטרה כשוטר. לימים, סיים קורס קציני משטרה ושירת במטה הארצי. במסגרת תפקידו כתב חוברות הדרכה לחבלני משטרה. הוא השתחרר מהמשטרה בדרגת פקח.
בחודש יוני 1980 הכיר אהרון את מרים דרך חבר משותף ולאחר כחצי שנה השניים נישאו. הייתה ביניהם ״אהבה מאוד גדולה מהדקה הראשונה ועד האחרונה״, תיארה מרים.
בשנת 1981 התקבל אהרון ללימודי תואר בתקשורת באוניברסיטת Northeastern שבבוסטון, ארצות הברית. את התואר הוא סיים בתוך שנתיים בלבד, במקום חמש שנים לפי תוכנית הלימוד המקורית.
בשנת 1983 נולדה בתו הבכורה מיה וזמן קצר לאחר מכן, חזרו לארץ וייסדו את הישוב הר אדר יחד עם יוצאי צבא ומשטרה נוספים.
בשנת 1985 נולדה בתו השנייה נילי. הוא היה אב פעיל, טיפל בבנותיו במסירות ולא התלונן למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים שחווה בעקבות פציעתו. כשכל אחת מבנותיו הגיעה לגיל שש-עשרה, הוא לקח אותה לטיול באוניית מפרשים שתופעלה על ידי צוות נכים בכיסאות גלגלים. הוא דאג להעניק להן חוויות ולשמש להן דוגמה להתמודדות עם אתגרים.
אהרון גילה והתאהב בענף הספורט קַשָּׁתוּת. הוא התחיל ללמוד את המקצוע ובמשך השנים התקדם לרמת שופט בינלאומי בתחרויות. הוא היה לשופט הראשון שנעזר בכיסא גלגלים. על הישגיו בענף נמנית מדליית כסף בה זכה בתחרות עולמית ליוצאי צבא נכים שנערכה בכפר Stoke Mandeville שבאנגליה. כמו כן, שפט באולימפיאדה הפאראלימפית באטלנטה (1996), בסידני (2000), באתונה (2004) ובבייג׳ינג (2008).
בין לבין, אריק התבקש לייעץ לנכים "טריים". הוא גם התנדב במחלקת שיקום בבית חולים "תל השומר" ופעם בשבוע בהביאו את כל הציוד להכיר ונכים בשיקום שם את נפלאות ספורט הקַשָּׁתוּת לגוף ולנפש.
אהרון מאוד אהב לטייל בעולם. לאחר שחרורו נהמשטרה בדרגת פקד, עשה קורס סוכני נסיעות והתמחה לאחר מכן בטיולי נכים. אהב במיוחד את תאילנד, בה ביקר עשרות פעמים. בחודש פברואר 2020 נסעו חברי המשפחה לתאילנד, שם חגג את יום הולדתו השבעים בטיול בלתי נשכח אותו ארגן. באחת מנסיעותיו לעיר צ׳אנג מאי, הוא סייע למקומיים להנגיש את שירותיהם עבור קהילת הנכים.
הוא הרשים את כל מי שפגש. היה איש מאוד שקט, עניו, ציני, חכם, בעל ידע רחב בכל התחומים. ניחן בנחישות יוצאת דופן שהובילה אותו להיות פורץ דרך בתחומים רבים בחייו.
רק כחמישים שנים לאחר פציעתו, אהרון הבין שבמשך כל השנים הוא התמודד עם פוסט-טראומה בעקבות המלחמה. למרות התמודדותו, הוא לא התלונן ועמד בכל הדרישות המצופות ממנו כבעל וכאבא. במידה מסוימת, העיד שזה גם מה שהציל אותו. על כך כתב: ״זכינו לשתי בנות מקסימות ומוצלחות, חמישה נכדים, והם המנוע שאפשר לי לעשות את כל שעשיתי, כספורטאי ושופט בינלאומי בחץ וקשת, כמוציא טיולי נכים רתוקים לכיסאות גלגלים למקומות הפחות שגרתיים ... בין לבין המשכתי לסרוק את העולם, לרוב בגופי, בחמש יבשות ובאיים שבינן, שטתי על ספינות מפרש, רכבתי על סוסים, גמל ופילים ועוד היד נטויה״.
בינואר 2022 נסע אהרון לטיול נוסף בתאילנד, שם הוא קיבל פצע לחץ. בעקבות הפציעה מצבו הידרדר במשך כמה חודשים והוא ביקש שלא להתאשפז בבית החולים. באותה השנה נפטר ביום העצמאות בביתו, כאשר בני משפחתו מסביבו משמיעים לו את שירי להקת הגבעטרון שכה אהב.
אהרון דב ומוש נפטר ביום ה' באייר תשפ"ג (26.4.2023). בן שבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בהר אדר. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ואח.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור