טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן אורה ויונה
בנם הבכור של אורה ויונה. נולד ביום כ"ד בחשוון תשכ"ו (19.11.1965) בקריית טבעון.
יפתח גדל והתחנך בקריית טבעון. כבן בכור זכה למלוא תשומת הלב מהסביבה המשפחתית החמה והאוהבת, ולצד הוריו עזרה בטיפול בו סבתו הינדה, שאהבה אותו בכל ליבה וכינתה אותו "גדילה". בילדותו עסק רבות בהרכבת לבני "לגו", תחביב אהוב במיוחד. נהנה גם לצייר ולאייר.
בבית הספר היסודי למד ב"נרקיסים", בחטיבת הביניים והתיכון למד ב"אורט" על שם גרינברג בטבעון. כיזם צעיר וחרוץ, הקים עסקים קטנים כמו חלוקת עיתונים, לחמניות ושוקו ביישוב. כן שיחק בנבחרת הכדור-מים של קריית טבעון.
ילד ונער שקט ומופנם, שעורר באנשים חיבה כלפיו. בני משפחתו תיארו אותו כשמש, שכולם סובבים סביבה.
בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל, שובץ בחיל המודיעין והוצב בבסיס בצפת. במהלך השירות חלה ואובחן כחולה במחלת קרוהן. בעקבות זאת הוכר כנכה צה"ל.
עם שחרורו מצה"ל עבד במלונות באילת כצ'קר (במסגרת תפקידו וידא שכל הנוכחים הם אורחי המלון) ונהנה מעבודתו. כעבור כמה חודשים טס לטיול באירופה.
בשובו ארצה למד הנדסת אדריכלות בטכניון, הוסמך כהנדסאי אדריכלות ועבד בתחום, אך שאף להיות אדריכל וללמוד בחו"ל. תחילה למד באוניברסיטת סירקיוז שבמדינת ניו יורק בארצות הברית ולאחר מכן עבר ללמוד בלוס אנג'לס. לפרנסתו עבד כבודק ביטחוני בחברת התעופה "אל על". לבסוף למד במכללה לארכיטקטורה של בוסטון – BAC. במסגרת לימודיו עבד על פרויקטים בדובאי ותכנן מרכז קהילתי עם דירות. את עבודת התזה עשה על תכנון "מתחם התחנה" בדרום תל אביב.
כששב ארצה לביקור במהלך לימודיו, הכירו לו זוג חברים את אורנה. הארבעה בילו יחד כמה ערבים, עד שיפתח הזמין את אורנה למפגש זוגי. חוש ההומור והציניות שלו שבו את ליבה. כשחזר לבוסטון המשיכו בקשר טלפוני הדוק, והיא טסה לבקרו. כשבועיים בילו וטיילו, ובבוקר סגרירי בווניס ביץ' שבלוס אנג'לס הציע לה נישואין, והיא ניאותה.
יפתח נשאר בבוסטון לסיים את לימודיו, השלימם בציונים גבוהים מאוד ושב ארצה, וביום 1.1.1998 הם נישאו ב"גינת אגוז" בעמק חפר. כשנה גרו ברמת גן ולאחר מכן רכשו דירה בתל אביב. נולדו להם בת ושני בנים – סהר, איתי ומעיין. היה אב ובן זוג טוב ומשפחתי, מפרגן ומכיל, נרגש וגאה. שמר על שיח חיובי עם הילדים, פתח להם עולמות, חלק עימם תחומי עניין כדוגמת היסטוריה או בנייה ב"לגו", החדיר בהם ערכי מודעות סביבתית, דאג שלא יחסר להם דבר ופינק אותם. הבת סהר כתבה: "תמיד היית שם להרגיע, לא במילים אבל בנוכחות ... מספיק שאתה שם ואני יודעת שאם צריך, אתה תהפוך את העולם בשבילי. נתת לי את הביטחון לעשות כל מה שרק ארצה".
אהב לטייל, לקח את משפחתו לטיולים ברחבי העולם. מדי סוף שבוע צפה עם בניו בסרטים בבית או בקולנוע.
את הקריירה כאדריכל החל במשרדי אדריכלים גדולים וחיפש את ייעודו. היה אינדיווידואליסט, בשלב מסוים החליט לפתוח עסק עצמאי. תחילה נתן ייעוץ אדריכלי חינם ב"מרכז הבנייה הישראלי" מדי יום שישי, וכך בנה לעצמו מאגר לקוחות.
יפתח רצה לחדש ולהכניס רוח רעננה למקצוע, חקר ופיתח את תחום "הבנייה הירוקה", שהיה אז בחיתוליו. עד מהרה העביר קורסים בנושא ותכנן מבנים באוריינטציה ירוקה ועם אלמנטים של קיימות – תחילה עבור לקוחות פרטיים ולאחר מכן למבני ציבור. בהמשך הפך ליועץ בתחום והקים את חברת "גרין צ'ק" – מכון בדיקה לבנייה ירוקה. לאורך שנים עבד בבית, ובהמשך הקים משרד בבני ברק. בזכות הידע שרכש סייע לגיבושו של תקן לבנייה ירוקה בארץ.
הודות למקצועיותו ולנישה שהתמחה בה, התמנה למרצה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובחוג לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל בשומרון. פעם בשנה נסע לאוניברסיטת סאן ג'ון בסין והעביר שבוע של סדנת בנייה ירוקה. לנסיעות אלה הצטרפה אליו רעייתו, ויחד טיילו ברחבי סין בהנאה רבה. "הייתי צריך להיוולד סיני", נהג לומר, משום שאהב את הארץ ואת האוכל המקומי.
יפתח אהב לאכול ונהנה במיוחד ממסעדות. מאכלים חדשים ריתקו אותו והוא שש לטעום מהם ולחשוף אותם לבני משפחתו. גם בישל בעצמו והחזיק באוסף נכבד של ספרי בישול ומתכונים.
לאחר שנחשף לתחום השיט בקיאקים, הגיע דרך "בית הלוחם" בתל אביב למועדון "מרכז דניאל לחתירה" על גדת הירקון. תחילה התאמן בקיאק ימי, לאחר מכן עבר לסרף סקי, קיאק שגולש על גלים, ובחר לשוט ב"בלאק ממבה" – קיאק מאתגר מאוד הדורש הפעלת כוח רב. עשר שנים בילה באושר במועדון זה – הכיר חברים טובים, פרח, שיתף גם את ילדיו והשתתף בתחרויות עם קבוצתו, שבאחת מהן – "דרקון בירקון" – זכו. פעם בשנה נסע ליוון או לספרד לחופשת חתירה בקיאקים.
באופיו היה איש חזק וכובש, ניחן בטוב לב ותמיד רצה לעזור. נאמן לעצמו וליושרתו עשה את מה שראה לנכון, דאג להשיג את מטרותיו ולא הניח לדבר לעמוד בדרכו – כל זאת בעקשנות, בנחישות ובאופטימיות. זו הדוגמה שנתן לילדיו, ותכונות אלה השרו אמון, שלווה והערכה אצל מכריו וחבריו. כדברי רעייתו, כל דבר שבחר לעשות עשה בגדול ובהצטיינות, "טרף את החיים בביסים ענקיים". כאדם סקרן התעניין עד מאוד בהיסטוריה ורכש ידע רחב בשלל נושאים. בלילות צפה בסרטי היסטוריה.
לאורך חייו לא הניח למחלתו לנצח ולמנוע ממנו חיים נורמליים. בנחישותו ובעוצמה שלו העניק השראה לחולים אחרים להתמודד עם כאבים ולא לוותר לעצמם. בשל המחלה רזה עד מאוד, ובחיוך אמר על אחיו הצעיר ממנו, שהיה גם חברו הטוב ואיש אמונו: "הוא האח הגדול ואני האח הבכור".
ב-2018 החלה הידרדרות במצבו הרפואי, ובעקבותיה אושפז ועבר סדרת ניתוחים. זמן קצר אחר כך אובחן כחולה בסרטן גרורתי ונאלץ לקבל טיפולי כימותרפיה וטיפולים ביולוגיים קשים. אף על פי כן גייס כוחות נפש, לא שקע ברחמים עצמיים והיה חדור מטרה ואמונה להחלים. לכל אורך הדרך ליוו וסעדו אותו במסירות בני משפחתו וחברים. ידידיו ממועדון הקיאקים התנדבו לחתור עימו כשכבר לא יכול לחתור לבד.
עם החמרת מצבו בראשית אוגוסט 2020 הוזמנו חברים ובני משפחה להיפרד ממנו בבית החולים, אך יפתח לא היה מוכן לזה ורצה קודם כול "לסגור פינות", כדברי רעייתו. צוואתו הבלתי כתובה לה ולילדיהם הייתה "תתקדמו". ליד מיטת חוליו היא השמיעה לו שוב ושוב את השיר "ניפגש בחלומות" מאת המשורר נעם חורב וישבה לצידו עד רגעיו האחרונים, אז גם לחשה לו מילות פרדה.
יפתח הררי נפטר בי"א באלול תש"ף (31.8.2020). בן חמישים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין קריית טבעון. הותיר אישה, בת ושני בנים, הורים, אח ואחות.
על קברו חקקו אוהביו מילים מתוך שירו של זאב נחמה: "כי החיים כל כך יפים והעיניים מאירות", משום שזה סימל את אורח החיים שיפתח סיגל לעצמו.
כתבה אורנה רעייתו: "היית לי מנטור, החלק החסר, הקול השפוי והרציונלי, הקול שדוחף לחיות וליהנות כמה שיותר ... אוהבת אותך ללא סוף ומודה לך על כל יום שנכחת בחיי; על זה שבחרת בי להיות היפה שלך".
סהר בתו כתבה: "היינו נכנסים לשיחות ארוכות מטורפות על החיים, על העתיד, על סיפורים שלך, ומכל שיחה כזו הייתי יוצאת בהלם כל פעם מחדש, על כמה שיש בך ועל כמה שאתה איש חזק ומדהים ... תמיד הייתי ותמיד אהיה גאה להיות הבת שלך".
חברו הקרוב זיו כתב על מפגשם האחרון: "היית נרגש מאוד. חשתי את האמון הרב שאתה נותן בי, אמון של מאה אחוז, שנבנה במשך יותר מארבעים שנה של חברות, ובמקרה שלנו – מבלי אכזבה אחת, מבלי אפילו ריב אחד. הצלחתי לזהות אפילו חיוך. זאת התמונה שתישאר לעיניי לנצח. אוהב אותך, חבר יקר".
במאי 2021 התקיים ב"מרכז דניאל לחתירה" משט קיאקים וטקס לזכרו ולזכר מירית הררי, חברתו הקרובה למועדון ולטיפולים הכימותרפיים שנפטרה כחודש אחריו. משפחתו תרמה למועדון סירות שנקראו על שמו.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור