טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן יונה ואיתן
מקום לידה: תל אביב -יפו
בן יונה ואיתן. נולד ביום כ"ג בחשוון תשל"ב (11.11.1971) בחיפה. בן בכור להוריו, אח של ערן וגיל ואח למחצה של נדב. שי, שכונה על ידי אוהביו "שייקה", גדל בחיפה, ובהיותו בן תשע עבר עם משפחתו לתל אביב. בתל אביב השתלב בלימודי יסודי בבית הספר "גרץ", המשיך לחטיבת ביניים ב"תיכון עירוני ט"ז" וללימודי תיכון ב"קריית החינוך אורט סינגאלובסקי" בעיר. שי בלט ביופיו החיצוני ובשכלו החריף. היה מבריק וסקרן. הצטיין בלימודיו, אהב במיוחד את מקצועות המתמטיקה והמחשבים וניחן ביכולת הפשטה נדירה. היה ברוך כישרונות, ניחן בחוש מוזיקלי מפותח ולמד לנגן על אורגן בקונסרבטוריון "רון שולמית" בעיר מגוריו. בנוסף, גילה כישרון רב בכתיבת שירים ובציור. מגיל צעיר הצטיין כספורטאי ואהב ענפי ספורט שונים בהם טניס, כדורסל, שחייה, אתלטיקה ופיתוח הגוף. הוא נהנה לשחק עם אחיו ערן שחמט ללא לוח, כשהם מבצעים מהלכים שונים תוך הקראת כל מהלך לחלל האוויר. ערן סיפר: "היינו משחקים, הייתי מבצע מהלך, הולך לעשות דברים אחרים, שי היה חושב חצי שעה, בסוף עושה צעד, אני הייתי חוזר וכך הלאה. בסוף שי היה מנצח". בהיותו כבן חמש-עשרה השתתף בתחרות הגמר ב"אולימפיאדה למתמטיקה" בחסות "מכון ויצמן למדע" ברחובות. יכולותיו השכליות הביאו אותו באותה השנה להיבחן לקראת לימודי תואר ראשון ב"אוניברסיטת תל אביב". לאחר שעבר בהצלחה יתרה את הבחינה, החל שי בן החמש-עשרה את לימודי התואר הראשון במתמטיקה חוג ראשי ובמדעי המחשב חוג משני. אחיו ערן סיפר: "שי היה מבריק ומוכשר כמעט בכל תחום שאני מעלה בדעתי. היה לו כישרון מתמטי מדהים שגרם לי להרגיש שאיני טוב מספיק במתמטיקה. היה לו כישרון מוזיקלי מדהים שגרם לי לחשוב שאני לא יכול לנגן. הוא היה ספורטאי מדהים, צייר מוכשר. קשה לדמיין איש אשכולות שכמותו. הערצתי אותו על כל אלו". באקדמיה זכה לשבחים ממיטב המרצים על הצלחתו והוגדר כ"תלמיד מחונן נדיר". פרופסור נוגה אלון, חתן פרס ישראל, מתמטיקאי ומדען מחשב, כתב - "שי הלפרין הוא מן המעולים שבסטודנטים למדעי המחשב, אשר למדו בביה"ס בעשור האחרון", ופרופסור בנו ארבל, האחראי על תכנית "לימודי ילדים" באוניברסיטה, ציין אותו כתלמיד המוכשר ביותר שראה אי פעם. הישגיו הקנו לו מקום של קבע ברשימת מצטייני הדיקאן בכל אחת מארבע שנות הלימוד והוא סיים את התואר בהצטיינות. בקיץ 1991, בהיותו בן עשרים, התגייס לצה"ל. שובץ לשירות בחיל המודיעין ביחידה 8200. עבר הכשרות שונות ובהמשך יצא לקורס קצינים. אחר כך עבר קורס קציני מודיעין בתחום סיגינט (מודיעין אותות), אותו סיים בהצלחה בינואר 1993. במקביל לשירותו הצבאי הרחיב את השכלתו האקדמית, השלים לימודי תואר שני והמשיך במסלול ישיר לדוקטורט. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, מצא פתרונות לבעיות עליהן עבדו גדולי המוחות במשך שנים בתחום האלגוריתמים היעילים למציאת מסלולים אופטימליים בגרפים, פתרונות אשר משמשים מאז את טובי המומחים בתחום. בנוסף, פתר את הבעיות שעמדו בבסיס התיאוריה של "חישוב מקבילי", והפתרונות שהציג היו כה מובְנים ומלאים עד כי לא נדרש עוד ביצוע מחקר בתחום. בהיותו בן עשרים ושלוש וכשהוא עדיין בשירות קבע סיים את הדוקטורט. בינואר 1995 השתחרר מצה"ל בדרגת סרן. עם שחרורו ובזכות כישוריו הרבים הוא חוזר על ידי חברות רבות, והשתלב בתפקידי מפתח בחברות היי-טק שונות. לאחר שנים אחדות בתחום ההיי-טק החליט לחזור למחקר אקדמי במסגרת פוסט-דוקטורט, עסק בתחום הביולוגיה החישובית באוניברסיטה ועשה חיל במסגרת זו. עבודותיו זכו לתהודה עולמית ופורסמו בכתבי העת המובילים בעולם בתחום מדעי המחשב. הוא הוזמן לתת הרצאות בכנסים בינלאומיים ברחבי העולם כפורץ דרך וזכה בפרסים רבים על הישגיו ופועלו, בהם פרס וולף ופרס קבוצת סלה-מנקה. כאשר נשאל כיצד הגיע לפתרון כלשהו ונדרש להסביר שלבים בדרך, אהב להשיב "איני יכול להסביר, פשוט קפצתי לסוף והפתרון חיכה לי שם, ברור ומובהק". בשנת 1996, בהיותו בן עשרים וחמש, אובחן כחולה טרשת נפוצה. הוא הוכר כנכה צה"ל. לאורך השנים חלה התדרדרות הדרגתית במצבו. בכל עת הפגין איתנות, סיבולת ויכולת עמידה בקשיים שהביאה איתה המחלה כשהוא נתמך בידי בני משפחתו. התנהל תמיד בחיוך, בשמחה וסגנונו היה של חוש הומור חריף המתובל באירוניה דקה. שי היה קרוב מאוד למשפחתו. הקשר שלו עם אֶחיו היה חם ואוהב. הוא נהנה מקשר קרוב עם דודתו חנה ורקם קשר הדוק עם בתה שגית. השניים אהבו להיפגש ולבלות יחדיו. "תמיד היה לו חיוך שהרגשתי ששמור רק לי" סיפרה שגית "חיוך, שלא משנה מה היה המצב הפיזי שלו, האיר את פניו כשנפגשנו. תמיד שמחתי והתרגשתי, לראות אותו ואת החיוך שלו". בני המשפחה הקפידו על מפגשים בקרב המשפחה המורחבת ושי נהנה ממסורת זו. מפגש אהוב במיוחד התקיים ברחבת הגלידריה על המזח, בנמל תל אביב. המקום כונה על ידם "מקדש מעט" והם נהגו לשבת בו מדי שבת וליהנות מזמן איכות משותף ומגלידה. הרוטינה הזו תפסה מקום של שגרה בחייהם גם כשכבר חלה ומצבו התדרדר. "לשי כבר לא יצאו המילים" סיפר דורון, "אך הוא אהב מאד כינוס קבוע זה והיה מסמן לנו בצחוקו המרומז, בהרמת אצבע, בדמעה זולגת על לחיו, שהוא איתנו בבדיחות, בקשיים, בסיפורי החיים". שי הלפרין נפטר ביום כ"ו באדר א' תשע"ט (3.3.2019). בן ארבעים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, תל אביב. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. אימו ספדה לו: "שי בני בכורי, אהוב חיי. אומרים לי שהזמן יעשה את שלו, אבל אף אחד לא סיפר לי שאין דרך לאבד את האובדן, ככל הנראה הוא יהיה חלק ממני ביומי האחרון כפי שהיה חלק ממני מהיום הראשון. אין שום תרופה ללב המדמם, בכל פעם שהזיכרון מתעורר הוא מביא איתו כאב עוצמתי, בלתי נסבל, כאילו זה קרה הרגע. שייקה, אני מתגעגעת כל כך. למפגשים השגרתיים בדרך לבית הלוחם, אני יוצאת אליך לנשיקה וחיבוק, מחליפים מילה או שתיים ומסיימים ב'ניפרד כידידים', כמו בימים הטובים של לפני המחלה. אני מתגעגעת כל כך לחיבוק ולליטוף שהיו שמורים רק לנו, לנשיקות המופרחות לאוויר, לג'סטות הקטנות בהרמת כף יד או נדנוד עפעף. אני מתגעגעת לישיבה בנמל תל אביב מול המזח אוחזים יד ביד. מסתכלת עליך כלוא בגופך ואני לא יכולה להושיע. אני מתגעגעת לארוחות החג וערבי שישי כשהבית מלא רועש וגועש... אוהבת ואוהב לנצח". חנה דודתו ספדה לו: "הרבה מערכות היו בקרב הזה, אבל אתה לא ויתרת ונתת 'פייט' רציני למחלה, כשלצידך משפחה נפלאה ומלוכדת, אשר עשתה הכול על מנת לעזור, לתמוך ולהקל עליך. היית גבר עם פוטנציאל אדיר, פוטנציאל שלא מומש בגלל המחלה הארורה, אשר תקפה אותך וכראיה לפוטנציאל זה הייתה הזמנתך לארצות הברית, להציג את הישגיך בפיצוח נוסחאות במתמטיקה, שעוד הספקת להשיג בטרם פרוץ המחלה. עצוב לדעת שהאנושות הפסידה אדם, שהיה מסוגל להניב פירות רבים למען קידומה... עם לכתך מאיתנו, השארת בנו כאב גדול וחלל עצום".
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור