טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן יקוט וניסים
בנם של יהודית (יקוט) ונסים. נולד בי"ט באב תשי"ט (23.8.1959) ברבאט, מרוקו. ילד רביעי במשפחה, אח של חיים, אלי, חנה, יפה, ז'קלין, ריקי, שמעון, מאיר ומוניק. בשנת 1961, כשהיה בן כשנתיים, המשפחה עלתה לישראל והתיישבה בטבריה. דוד גדל בטבריה ולמד בבתי ספר תורניים, החל בבית הספר היסודי "בית יעקב" והמשיך לתיכון "יד חרוצים". ילד חברותי ושמח, תמיד מוקף בחברים. כילד היה אוסף כלבים עזובים מהרחוב, מחביא אותם בבניין מגוריו ודואג להביא להם אוכל מהבית. מגיל צעיר אהב לשחק כדורגל ואף היה מחביא את תיק הלימודים שלו במקלט של בניין מגוריו והולך לשחק. הוא שיחק כדורגל בקבוצת "הפועל טבריה", בלט בכישרונו וזומן למבחנים ולאימונים בקבוצות עילית, אך אימו לא הסכימה שיעזוב את הבית. דוד היה נער חרוץ, בחופשות הקיץ עבד ועזר בפרנסת המשפחה. בין היתר עבד ב"גלידות אלסקה" ובמפעל הפורמייקה "ספן" שבו עבד אביו. אימו נהגה להכין כריכים אישיים, לכל ילד לפי העדפותיו, והייתה מגיעה לבית הספר ומחלקת לילדיה את הכריכים. דוד ירש את האהבה למטבח, מילדות אהב לבשל ולהתנסות במטבח הביתי. מעט לפני שמלאו לו שמונה-עשרה שנים התגייס לצה"ל. הוא עבר קורס טבחות ב"תדמור", שובץ לחטיבת "גולני" ושירת כטבח. במהלך שירותו הצבאי הציל את חייו של אחד מחבריו לגדוד, מה שהפך את השניים לחברים לחיים. בערב ל"ג בעומר תשל"ט (14.5.1979) יצא לחופשה מהבסיס. בתחנת האוטובוס בה המתין בטבריה התפוצץ מטען צד שהניחו מחבלים, הנערים בועז להב ודוד לנקרי נהרגו במקום ודוד נפצע קשה. הוא הועבר לבית חולים כשהמעיים שלו בידי הפרמדיקים ובכל גופו רסיסים. בטיפולים נאלצו לקטוע את רגלו השמאלית, הוא עבר ניתוחים רבים ואחריהם שיקום במשך כשנתיים. למרות פציעתו היה דוד אדם מאוד עצמאי ולא נתן לנכותו להפריע לו בהמשך חייו. לאחר שחרורו פגש את אסתר, הם נישאו ונולדה להם בת – שלי. אחרי כשנה וחצי החליטו בני הזוג להיפרד. בשנת 1985 הוא אושפז, ושהה שבעה חודשים במחלקת השיקום ב"שיבא", בתל השומר. לאחר ששוחרר מבית החולים עזב את טבריה ושכר דירה ברמת גן. במהלך אשפוזו התאהב בתמר, האחות שטיפלה בו בשיקום, והיא התאהבה בו. הם עברו לגור יחד במגורים של בית החולים בתל השומר, ובשנת 1987 נישאו. דוד למד כרסום (חיתוך מתכות) וחריטה, אבל התקשה מאוד לעבוד בשל הקשיים הפיזיים שנגרמו מפציעתו. המשפחה גרה בנווה מונוסון, בהמשך בנו את ביתם בגני תקווה. דוד היה מעורב מאוד בבנייה, לקח על עצמו את התכנון והפיקוח, התייעץ עם מומחית נגישות והבית נבנה כך שיוכל לעבור עם כיסא גלגלים בכל החדרים. בעת תכנון הבית התעקש שבביתו יהיו ארבע כניסות, כמו שהיה באוהל של אברהם אבינו, על מנת שגם הבית שלו יהיה פתוח לכולם. לדוד ותמר נולדו שלושה ילדים: לילך, ליאת ואור-נסים. הוא היה אב למופת, מעורב בכל הפעילויות של ילדיו, מסיע לכל מקום ונענה לכל בקשה. אהב לשבת ולהתבונן במשפחתו האהובה, כמו אומר לעצמו: "זהו ההישג הגדול של חיי". אב מסור ואוהב היה, שאהב לקחת את ילדיו לסרטים, לשחק איתם בבריכה ב"בית הלוחם". ליווה את בנותיו אחרי ארוחות שישי לחברותיהן וקיבל את ילדיו אחרי בית הספר עם ארוחה חמה מדי יום. בבית היה האחראי על ניהול התקציב. רעייתו נהגה לומר לו שהוא מבוזבז, בהתחשב ביכולות התכנון והביצוע שהפגין היה צריך ללמוד ראיית חשבון, ודוד תמיד ענה: "בשבילי כבר מאוחר", ולכן תמיד דחף את ילדיו למצוינות. בכל עת בלט ברצון לתת ולסייע, לרוב בסתר ותמיד ברוחב לב. היו לו חברים מתקופות האשפוז בבית החולים והוא ידע לשמח ולהרים את המורל כשהזמין, ארח, הקשיב ובעת הצורך הציע פתרונות למשברים. אהבתו הגדולה הייתה הבישול והאירוח. תמיד הזמין לאכול בביתו, לא היה מצב שנכנס מישהו הביתה ולא הוצע לו מיד לשבת, לאכול ולשתות. דוד מאוד אהב לטייל, והירבה לצאת עם משפחתו לטיולים בארץ ובחו"ל. הוא לא נתן לקשיים לעצור אותו, נסע לחו"ל וטייל עם כיסא גלגלים ועם קביים. בנסיעות נהג לצלם, ואהב לתכנן צילומי נוף וצילומים משפחתיים. כתחביב הוא הצטרף לחוגים לציור ולרישום. גם בחוגים התחבב על כולם, מיד הזמין לביתו והיה לחבר קרוב של רבים מעמיתיו ללימוד. באפריל 2008 בתו לילך נפלה בשירותה הצבאי. לאחר המוות של לילך המשפחה חוותה טלטלה קשה. לאחר מות הבת אמר לרעייתו, "עם הפציעה שלי השלמתי, היה קשה אבל למדתי להתגבר. אבל זה, המוות של לילך, זה כבר יותר מדי. לא חושב שאתאושש". ואכן בשנים הבאות הוא התנייד בכיסא גלגלים בלבד, ומצבו הבריאותי והנפשי הידרדר בהדרגה. דוד לוגסי נפטר בל' בכסלו תשע"ח (18.12.2017). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב, בחלקת ההורים השכולים סמוך לבתו לילך. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, נכדים, אחים ואחיות ספד חברו אלי: "דוד אחי. אני יודע ומרגיש שאתה כאן, מביט בנו מכל עבר ורואה כמה אנשים אוהבים אותך ורוחשים לך כבוד אחרון... אלה האנשים שנהנו בחברתך, שדאגו ושאלו תמיד לשלומך, אלה האנשים שתמיד התייצבו לעזור ואלה האנשים שבחלקם תמכת בייעוץ ובעזרה כלכלית בסתר, ואלה האנשים שבאו להוקיר אותך ולהגיד לך תודה. אלה האנשים שאתה תחסר להם... תמיד נלחמת עם הממסד הגדול והביורוקרטיה ועם החיים הלא קלים ולבסוף, בחוכמתך, הצלחת והשגת את מבוקשך... דוד כהרגלו רואה הכול ושומע הכול, ואף על פי שאינו כאן כבודו כאן ואנו נדאג לשמור ולהנציח את שמך וכבודך". לעילוי נשמת דוד המשפחה כתבה ספר תורה על שמו, שהוכנס לבית הכנסת בהתאם לצוואתו.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור