טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן ציפרה ואבא
מקום לידה: רעננה
בנם של ציפרה ואבא. נולד בשנת תרפ"ט (1929) בתל אביב. אימו של פרץ נפטרה בלידתו. הוא גדל בבית סבו וסבתו בתל אביב בחברת דודיו. אביו נישא בשנית ונולדו לו שלושה ילדים, אחים למחצה לפרץ – אברהם, יוסף ויעקב. התחנך בבית הספר היסודי "תחכמוני" והמשיך ללימודי תיכון בתל אביב. נער עצמאי ואיתן בדעותיו, פעיל בתנועת הנוער "צופי ים" שעסקה בלימודי ימאות ובפעילויות מים על גדות הירקון. בגיל שש-עשרה עבר לקיבוץ כפר גלעדי בצפון עם בני נוער נוספים והשתלב היטב בחיי הקהילה. נהנה מעבודת האדמה, חש שליחות בעשייה ובקידום ההתיישבות הציונית. אהב והצטיין בעבודה ברפת ובמלאכת החליבה, כפי שסיפר לימים למשפחתו – "היה צריך לדעת את כמויות האוכל הנדרשות ולעשות תערובות של כל החומרים, בעוד שהיום הכול מכני". בשעות הפנאי האזין למוזיקה קלאסית שהתחבבה עליו בזמן שהותו בקיבוץ, שמע פיוטים מפי חזנים ידועים והשתתף בפעילויות השלוחה הצפונית של תנועת הנוער "צופי ים". כששב מהקיבוץ לתל אביב למד קורס מכונאות רכב ועבד במוסך. המשיך בפעילות בתנועת הנוער, במסגרתה למד ריקודי עם והיה לרקדן מצטיין. באוגוסט 1947 התגייס לפלמ"ח - פלוגות המחץ של מחתרת "ההגנה". שובץ לגדוד השמיני בחטיבת הנגב ושירת בדרום הארץ. לימים סיפר כי יום כ"ט בנובמבר 1947, יום הכרזת האו"ם על מדינת יהודית בארץ ישראל, היה יום של חגיגות עבורו ועבור חבריו וכי השמחה הייתה רבה. למחרת החלה מלחמת העצמאות ויחידתו הגנה על יישובי הנגב מפני פורעים ערבים. ביום 15.5.1948, יום אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בזמן שהוא וחבריו ליחידה עסקו בשמירה על יישובי הנגב בית אשל ונבטים שממזרח לבאר שבע, החלה הפלישה המצרית לארץ. בלחימה מול הפולשים באותו יום נהרג מפקד הגדוד. הם ביקשו להביאו לקבורה בקבר מאולתר, ובמהלך השמירה עליו נורה פרץ ונפצע באורח אנוש. "ליד הלסת עבר כדור רובה ופגע לי בעמוד השדרה, כפי שכולם יודעים זה מרכז העצבים, אמרתי ישר - 'איפה הרגליים שלי?'" סיפר לימים על רגע פציעתו. הוא הובהל לטיפול בבית החולים "הדסה הר הצופים" בירושלים, עבר סדרת ניתוחים ולאחריהם החל הליך שיקום ממושך בבית החולים בתל השומר. נחישותו לחזור לאיתנו ורצונו להתנהל עצמאית סייעו לו לצלוח את תקופת השיקום באופן מיטבי. בתקופה זו השלים בגרויות ובכך ביקש להבטיח לעצמו עתיד מקצועי טוב. היכרות עם קצינת ת"ש (תנאי שירות) ממשרד הביטחון עוררה בו השראה ללמוד לימודי עבודה סוציאלית, מתוך רצון לסייע לנפגעים אחרים למצוא את הטוב חרף פציעתם ולעזור להם לשוב לשגרת חייהם במהרה. בתום השיקום החל ללמוד עבודה סוציאלית ב"אוניברסיטה העברית" בירושלים ובסיומם השתלב בעבודה באגף השיקום במשרד הביטחון. לאורך השנים מילא שורה של תפקידים, בהם ממונה על השירותים הסוציאליים ומנהל צוות העובדים הסוציאליים של אגף המטפלים בנכי ופצועי צה"ל. נבון ובעל ראייה מערכתית, היה מיוזמי הקמת המפעל לשיקום נפגעי ראש באגף לשיקום נכי צה"ל ומערך המקַשרות בבתי החולים (ר"מ 2). מסירותו הרבה ומקצועיותו קנו לו שם באגף והוא זכה מספר פעמים לתואר "עובד מצטיין" של המשרד. כתבו חבריו לעבודה: "נטלת על עצמך את השליחות להנעים את חיי הזולת שגורלו המר לו. אנו הצעירים שבחבורה למדנו ממך להבין במקום לכעוס, להדגיש את החיוב במקום לבקר, לשתף במקום להסתגר, להתייעץ במקום לדרוש ולבקש עזרה במקום לבוא בטענות. הענקת לנו בדרכך נימי אמונה מוצקות כיצד להמשיך ולטפל בנכי צה"ל ובבני משפחות שכולות". במקביל לבניית קריירה בתחום העבודה הסוציאלית, הקים זוגיות אוהבת עם דינה. השניים הכירו במהלך לימודיו באוניברסיטה ונישאו בשנת 1952. הם הקימו את ביתם בירושלים ובהמשך עברו לתל אביב, לגבעתיים ולבסוף התמקמו ברמת השרון. במרוצת השנים נולדו לזוג שתי בנות – ציפי וגלית. היה אב נוכח, משפחתי, נהנה לבלות עם בנותיו ולא נתן לנכותו למנוע ממנו דבר. סיפרו בנותיו: "המלחמה הגדולה שלו הייתה לנצח את המושג 'נכה', זה היה המוטו שלו. היה לו חשוב שיסתכלו עליו בכל צורה, רק לא בתור נכה. מעולם לא קיטר ולא התלונן, תמיד ניסה להיות גיבור. לא הרגשנו שיש לנו אבא נכה, דאג תמיד להראות שהוא בסדר". עבודתו מילאה אותו חיות ומשמעות, חש כי הגשים את ייעודו. סגולתו הייתה יכולתו להסתכל על האדם באשר הוא אדם, תמיד כיבד את מי שמולו, נטול שיפוטיות וביקורת, מלא סובלנות והכלה. בשנת 1994, בגיל שישים וחמש ואחרי ארבעים ושתיים שנות עבודה באגף השיקום, פרש לגמלאות. במסיבת הפרישה כתבו לו חבריו: "כממונה על השירותים הסוציאליים באגף השיקום נטלת על עצמך תפקיד שאין נעלה ממנו לבנות את האישיות ההומנית באדם, לחזק את נפשו ולהרבות אמונה, תקווה ורצון טוב ולחזק את רגש האחריות לזולת ולחברה... הינך דוגמה לכך שאדם יכול להיות אוהב וצוחק, טוב וישר, בעל עקרונות, החלטי, רגיש ונבון. הינך דוגמה למה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות ואנו כל כך גאים בך". עוד כתבו: "ארבעים שנה אתה נוגע בנפגעים באהבה, בחכמה ובהבנה. אתה המשקם, הינך היד הרכה של המדינה שבשמה נשאת את החוב לכל אלה שעומסים עד סוף ימיהם את הפצע והמכאוב. שא בגאון את אשר עשית במשך שנות דור". איש שיחה היה, בעל ידע נרחב, חובב אקטואליה. דעתן ועיקש, מיעט להביע רגשות. בזמנו הפנוי נהנה להאזין למוזיקה קלאסית, ובעיקר אופרות. אהבתו הגדולה הייתה לים והשהות בו היוותה עבורו תרפיה. נהנה מאוד לשחות והקפיד על כך לאורך כל שנותיו. פרץ זכה לנכדים, נהנה לבלות ולשחק עימם. נהג לשוחח עימם על נושאי אקטואליה וחדשות היום. עם השנים חלה התדרדרות במצבו הרפואי אך הוא שמר בדבקות על עצמאותו ורצונו להתנהל ללא תלות, גישתו אופטימית. פרץ גור נפטר ביום י"ז באלול תשע"ז (8.9.2017). בן שמונים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברמת השרון. הותיר אחריו אישה ושתי בנות, שישה נכדים, שני נינים ואחים.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור