אלכסנדר ורניקוב ז״ל

סיפור החיים

בן יחיד לילנה. נולד ביום ו' באייר תשמ"ח (23.4.1988) ברוסיה. אלכסנדר (אלכס) גדל והתחנך בעיר אורֶנבורג שברוסיה. הוא היה ילד שקט, רגוע, ונוח לבריות. למד בבית ספר יסודי בעיר והיו לו חברים רבים. הוא גדל עם בת דודתו אנה, שהייתה לו כאחות. בשנת 2000 עלה לארץ עם אימו ועם משפחתה המורחבת, והם התיישבו בחולון. אלכסנדר, שהיה בן שתים-עשרה, החל את לימודיו בכיתה ז' בבית הספר "שבח מופת" בתל אביב. מאז היותו נער אהב להאזין למוזיקת רוק ורוק כבד ולשחק במשחקי מחשב. באוגוסט 2007 התגייס לצה"ל. בשלושת החודשים הראשונים עבר טירונות בבסיס חיל החינוך והנוער "מחו"ה אלון" כדי לשפר ולהעשיר את העברית שבפיו. בכל מאודו רצה לשרת בשירות קרבי, ומאחר שהיה בן יחיד, נדרשה הסכמת אימו. היא העריכה את בחירתו ואישרה אותה. הוא שובץ בחטיבת "גולני" בחיל הרגלים, כלוחם בגדוד 12, בתפקיד קשר. הוא היה "מורעל" ומסור לשירות הקרבי והמבצעי האינטנסיבי. כשהתגייס היה רזה מאוד, ועד מהרה הוסיף למשקלו חמישה-עשר קילוגרם במסת שריר. כך למשל, במסע הכומתה נשא אלונקה על כתפו וסירב שיחליפו אותו כמקובל מאחר שרצה להקל על חבריו, וקרה שהחליף חברים ליחידה כדי שיצאו לחופשה במקומו. חברו ליחידה חגי סיפר שכשאחד המפקדים אִתגר אותם בתרגיל שכיבות סמיכה מסובך הדורש סיבולת רבה, אלכסנדר עמד בכך יותר משאר החיילים בזכות אופיו המיוחד וכושר העמידה שלו. כחייל מאורגן ומסודר, היורד לפרטים, הקפיד להחזיק ברשותו תמיד את מלוא הציוד הנדרש ללוחם בגולני, אפילו חוט ומחט. בחודש דצמבר 2008 השתתף במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. יותם, החובש הפלוגתי, סיפר, "הוא היה שונה מהנוף של שאר החיילים ... כאשר נכנסנו לעזה, הוא נשא עימו את המאג, ששקל למעלה מעשרה קילוגרמים. על גבו הוא סחב תרמיל במשקל ארבעים וחמישה קילוגרמים, ולמרות זאת הוא צעד כחמישה-עשר קילומטרים ללא תלונה אחת. הוא לא ביקש שמישהו יחליף אותו". בתחילת שנת 2010, במהלך סיור בוקר שגרתי באזור כיסופים שברצועת עזה, יצא עם לוחמים נוספים ברכב ממוגן. מטען רב-עוצמה פגע ברכב, ואלכסנדר נפצע ברגלו מרסיס. אף על פי כן התעשת במהרה ופעל בקור רוח מדהים – יצא מהרכב עם נשקו האישי והחל לסרוק את השטח. רק בתום האירוע דיווח על פציעתו ופונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה שבבאר שבע. חברו ליחידה סמי תיאר, "זה היה אלכס, או כפי שאנחנו קראנו לו – אלצ'קו. כולם דיברו על המקרה הזה. הגשש והנהג שהיו ברכב היו בהלם מתפקודו של אלכס. הוא לרגע לא חשב על עצמו אלא רק על החברים שלו. הוא פעל לפי מה שחונך לו, תוך כדי שהוא פצוע. זה מקרה שכולם זוכרים היטב ... בעיקר בשל הרצון של אלכס לדבוק במטרה". הוא התעקש לחזור לגדוד לאחר הפציעה. חברו חגי תיאר, "זה באמת הראה עד כמה הוא מצא בפלוגה משפחה וייעוד, הכיר בערך של מה שעשינו שם". למרות הפציעה ולמרות שהיה ימים בודדים לפני סיום השירות, החליט אלכסנדר לחזור ליחידה. אימו וחברתו ניסו לשכנע אותו להישאר עוד קצת בבית אחרי הפציעה, הוא פשוט סירב בתוקף, זה אפילו לא היה נתון לוויכוח "אני צריך להיות שם איתם, אני אחלים מהר ואחזור לסיים עם כולם..." את תפקידו בצבא ביצע על הצד הטוב ביותר ולשביעות רצון מפקדיו. במהלך השירות קיבל תעודת מצטיין מחלקה ממפקד בסיס האימון החטיבתי (בא"ח) ותעודת הצטיינות ממפקד הגדוד שלו, שבה נכתב: "בהוקרה על תרומתך ועשייתך להצלחת משימות הגדוד. יישר כוח". חבריו ליחידה תיארו אותו כמסור, חרוץ, יציב, צנוע, נאמן ומתחשב. חברו הטוב ניסים סיפר, "לא היה מקרה אחד שבו מישהו ביקש את עזרתו ואלכס לא קם לעזור לו. הוא לא היה מדבר הרבה. למען האמת, הוא לא דיבר בכלל אלא בעיקר עשה. תמיד, בכל משימה, פעילות או שגרה, אלכס היה מתנדב. בכל פעם שהמפקדים אמרו שהם צריכים שני אנשים, אלכס הרים את ידו והתייצב. כששאלנו אותו למה הוא קם ולא נותן לאחרים לעשות את המטלות, הוא אמר שעדיף שאנחנו נשב ונרוויח עוד עשר דקות של מנוחה". כשהוצע לו זימון לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), סירב, להפתעת כולם. גם אימו ניסתה לשכנעו, אך הוא היה איתן בדעתו ואמר שאינו רוצה שחבריו יישאו בנטל השמירות, התורנויות ויתר מטלות הגדוד בהיעדרו. כך ויתר על אפשרות לתנאים קלים יותר. חברו הטוב ניסים אמר על כך, "זאת הייתה אצילות. מאחורי השקט שלו, ובעיקר הצניעות שלו, היה לב רחב". השירות הצבאי היה כל עולמו, והמשמעת והמוטיבציה שלו היו גבוהים ביותר. בכל מאודו התגאה בהיותו חייל ולוחם, וזו הייתה התקופה הטובה בחייו. הקשר עם אימו היה מיוחד. שררו ביניהם אהבה רבה, שיתופיות וחברות. היא דאגה לשלומו בשל אופי השירות שלו, אך הייתה גאה בבנה וחשה ששירותו מחבר אותם להוויה הישראלית. חבריו ליחידה סיפרו שאף שלא הרבה לדבר ולספר על עצמו, אמר להם שחשוב לו לעזור לאימו בבית כשישתחרר מהצבא. כוח הרצון החזק שלו התבטא במימוש התחביב שלו. כ"גיימר" (חובב משחקי מחשב) נדרש לו מחשב חזק במיוחד ויקר, וכדי לחסוך כסף, הפסיק לעשן. את המחשב הנייד הביא לבסיס, וחבריו ליחידה סיפרו שהוא בילה כל את הזמן המועט שהיה לו מול המחשב. עם שחרורו מצה"ל באפריל 2010 החל לרקום תוכניות ללימודים בתחום הגרפיקה הממוחשבת. בשיחת טלפון עם חברו חגי סיפר שהחל לחפש עבודה. בתקופה זו הייתה לו חברה ושמה אלכסנדרה. אלכסנדר ורניקוב נפטר ביום כ"ד בסיוון תש"ע (6.6.2010). בן עשרים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבעת ברנר. הותיר אחריו אימא, סבא וסבתא. על מצבתו חקקו אוהביו: "אלצ'קו שלנו בלבנו לעד" וכן שורה מהשיר "האיש ההוא" מאת נתן יונתן: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". חברתו אלכסנדרה כתבה: "נותר חלל, שחור וקר / ובו השם שלך מוזכר / עזבת, בלי לומר מילה / בלי לנסות הכול מהתחלה. // עברו שנים, כמעט ארבע / ללא חיבוק, ללא מגע / מגיע לבקר בחלומות / ושם אומר לי שוב מילים יפות. // ורק אנחנו ממשיכים קדימה / ואת הזיכרונות דחקנו פנימה / הגעגוע, הכאב, הכול ביחד / מותירים אותי במחשבות ופחד. // כה מקווה שטוב לך למעלה / שגם אתה המשכת לך הלאה / שבכל יום אתה זוכר אותנו / את השמחה, האהבה שלנו. // בחור מדהים, עם כוונות טובות / תמיד עזר, ללא כל עכבות / ידע המון וכל הזמן הקשיב / היה אהוב על כל מי שסביב". זיו, חברו ליחידה, כתב: "אלכסנדר, היית בן אדם זהב. תמיד חשבת על האנשים שמסביבך ולא על עצמך ... תמיד היית נותן את המילה החזקה הזאת כשהמחלקה הייתה שבוזה ... אלכסנדר, אני מתגעגע אליך. תשמור עלינו מלמעלה, לא נתפס לי". חברו ליחידה אושרי כתב: "יצא לי לדבר עם הרבה אנשים על צבא ולחימה, אבל עדיין מתוך כל האנשים האלה לא פגשתי אדם שמסר את כל כולו לצבא ולחברים כמוך, נתת לנו את הנשמה שלך, וגילינו איזה בן אדם מיוחד אתה, וכמה טוב לב יש בך, ואיך עזרת לכולם בכל דבר, עד שהפכת לא רק לחבר אלא גם לאח, אח יקר ... אוהב אותך המון, איש יקר, שתהיה לך המשך מנוחה נעימה תחת כנפי השכינה". חברו ליחידה חגי כתב: "אז למדתי הרבה דברים על החיים מאלכסנדר: אנשים לא נולדים חזקים מנטלית, הם בונים את החוזק שלהם, את הפשטות שלהם על ידי המידות שאלוקים חנן אותם בהם. הוא עשה כל מה שהוא עשה הכי טוב שיכל, אם זה להתעצבן אם זה להרגיע את ניסים, או להתנתק עם האוזניות מכל הבררה שהייתה בחוץ. אבל את התובנה הכי חזקה לקחתי ממותו. שגם אנשים חזקים ככל שיהיו לפעמים נשברים. אנחנו צריכים לשים לב לחברים שלנו, לסובבים אותנו, להיות שם בשבילם אוזן קשבת ולשמוע גם בין המילים, לפעמים צריכים להעמיד גם את החזקים על רגליהם, כי שהם נופלים האדמה רועדת ואנחנו נותרים עם חללים. ללמוד לזהות מצוקות נסתרות אפילו של עצמי וללמוד לתת ביטוי לכאבים."

פרטי הנצחה

מקום מנוחה או הנצחה

גבעת ברנר

זיכרונות והקדשות

מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.

תמונה לזיכרון

התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור