טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן אסתר וחיים
מקום לידה: תל אביב -יפו
בנם של אסתר וחיים גיראט. נולד ביום ג' בסיוון תש"ז (22.5.1947) בתל אביב. ילד שני במשפחה, אח לתמר, שלמה, יצחק (איציק), אילנה ורמי. אמנון גדל והתחנך בתל אביב. למד בבית הספר היסודי "ישורון" ולאחר מכן בתיכון המקצועי "מקס פיין" בעיר. בלימודיו התמחה במכונאות רכב, השקיע ובלט כתלמיד טוב, בעיקר בתחום המתמטיקה. היה נער חברותי, ועם חברי הילדות והנעורים שמר על קשר לאורך שנים. בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת שריון. במהלך שירותו, ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, ואמנון לחם כטנקיסט עם יחידתו בחזית רמת הגולן. עם שחרורו מצה"ל החל לעבוד כמפעיל ציוד כבד וכנהג טרקטור, עליו עבד שעות ארוכות. במסגרת עבודתו כנהג נדרש לצאת לפרויקטים מרוחקים. באחד מימי שירות מילואים שלו פגש בתחנת אוטובוס את אריאלה, חיילת שהכיר במעומעם משכונת מגוריו. ניצת ביניהם קשר רומנטי. באוגוסט 1970 נישאו, ולאחר מכן גרו בבית הוריו. באוקטובר 1973, סמוך לימי מלחמת יום הכיפורים הם רכשו דירה בתל אביב והשתקעו בה. נולדו להם שתי בנות ובן – אתי, ירון וגילת. חיבור חזק שרר בין האב לילדיו. אף שעבד שעות ארוכות מדי יום והגיע רק בשעות הערב, ניסה ככל יכולתו לפנות זמן לבלות עימם. יחד טיילו ברחבי הארץ ונהנו על חוף הים. תמיד התעניין במתרחש במסגרות החינוכיות שלהם והנחיל להם ערכים של דרך ארץ, יושרה ועשיית טוב. ביוני 1982, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, נקרא לשירות מילואים בתפקיד נהג גרר. באחד הימים נקרא לחלץ טנק שהשתתף בליווי פמלייתו של שר הביטחון דאז אריאל שרון בעומק לבנון ונפגע על ידי מחבלים. אמנון ששלט בשפה הערבית שוחח עם המחבלים, אף הציע להם מים וקפה כדי להפיס את דעתם והצליח לחלץ מהמקום את הטנק. בסיום האירוע ועם שובו לגדוד חש ברע ונשלח לביתו. בבדיקות התברר שרמת הסוכר בדמו עלתה מאוד, והוא התאשפז בבית חולים. בעקבות האירוע עם המחבלים חלה בסוכרת והוכר כנכה צה"ל. בשל המחלה נאלץ להפסיק לעבוד, והרבה מזמנו הוקדש לטיפולים רפואיים. זמן רב השקיע בטיפוח הבית, בורך בידי זהב – בכוחות עצמו בנה למשל ספרייה ומזנון. "היו לו ידיים שידעו לעשות הכול מהכול", כתבה בתו אתי. עיניו הטובות אפשרו לתת בו אמון ושיקפו את טוב ליבו ואת נכונותו לעזור לכל מי שזקוק. יצר קשרים בקלות, לא חשש ממפגש עם אנשים לא מוכרים והיה אהוב על הבריות, במיוחד על ילדים שאותם הרבה להצחיק. בכל אירוע חברתי ידע "לשבור את הקרח", הפיח אווירה טובה הודות לחוש ההומור הבריא שלו ולבדיחות שסיפר, והעניק יחס טוב ולבבי לכולם. בקרב חבריו בלט כדומיננטי וכאיש שיחה מעניין ושנון, אהב לבלות עימם – לאכול, לשתות ולצחוק, וילדיהם חיבבו אותו מאוד. בחלוף השנים זכה לחתן את שלושת ילדיו ולהכיר נכדים, וקשר קרוב נרקם איתם. בביקוריהם השקיע בהם את כל זמנו – הקשיב לדבריהם, צחק עימם ונהנה ממעלליהם. מחלתו החריפה עם השנים, עד שנאלץ לעבור כריתת רגל. חוש ההומור שלו לא עזב אותו גם ברגעים קשים אלה. למשל, כשנכדתו ראתה אותו בלי רגל ולאחר מכן עם רגל תותבת, הסביר לה בארשת פנים רצינית: "ודאי, הרי אמרתי לך שתצמח לי רגל חדשה!" כמה משפטים ואמירות היו שגורים בפיו והצחיקו את בני המשפחה, בהם: "פעם הייתי רמבו והיום אני קרמבו"; "יום שישי היום, יש לי יציקה על הראש"; "אתה בסדר, אני גמור". בשעות שלפני פטירתו ביקש מרעייתו להביא לו מנת שווארמה – "לכל הפחות אני רוצה למות שבע", אמר לה בחיוך. אמנון גור (גיראט) נפטר ביום י"ד בטבת תש"ע (30.12.2009). בן שישים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, תל אביב. הותיר אישה, שתי בנות ובן, שישה נכדים, שתי אחיות ושלושה אחים. על מצבתו חקקו אוהביו: "נאהב ונזכֹר לעד". לציון עשור לפטירתו הוציאה המשפחה אלבום לזכרו. רעייתו אריאלה כתבה: "עיניך החומות והטובות / המזכירות לי את החלומות / על אותם ימים יפים ושקטים / על חיוכים ומבטים יפים / שמראשי הם לא חולפים". בנו ירון כתב: "עדיין זוכר את שלל הבדיחות המצחיקות שלך ואת השפה הייחודית לך שבחלקה אנו – אימא, אתי, גילת ואני עדיין משתמשים ובכך מנציחים את זכרך ... אתה כל כך חסר. כולנו מתגעגעים, ותמיד כשנזכרים, עולה חיוך על הפנים. שמור עלינו מלמעלה". כתבה הבת גלית: "דרך האמת והיושרה היו נר לרגליך ... מקווה שאתה רואה אותנו מלמעלה וגאה בנו, כי למרות הכול נשארנו יחד ומאוחדים. אתה תמיד בליבי". איילה, מלווה מטעם משרד הביטחון, כתבה: "אמנון לימד אותי המון. לימד אותי על החיים, לימד אותי מה זה אחריות, לימד אותי אכפתיות, הקרבה ונתינה, לימד אותי לנהוג ... לימד אותי איך לדבר עם הלומי קרב, איך להתייחס לנכים. לימד אותי שיש גם עצב בחיים ומנגד לימד אותי לצחוק. אמנון היה מצחיק מאוד! לימד אותי איך לאכול מרק תימני עם חִלבה ואיך להעריך את מה שיש ... הוא תמיד היה טוב אליי ורצה בטובתי ... אהבתי אותו והערכתי אותו מאוד".
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור