טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן קלרה ובן ציון
מקום לידה: תל אביב -יפו
בנם של קלרה ובן ציון. נולד ביום ג' בתשרי תשכ"א (24.9.1960) בתל אביב-יפו. אח צעיר לנעמי וניסים. יצחק, שכונה איציק בפי כול, גדל והתחנך ביפו, בשיכון ג'. ילד יפה תואר, עדין ורגיש, אופטימי, סקרן ושופע שמחת החיים. כשמו כן היה – צוחק ושמח תמיד, סיפרה אחותו. כבן זקונים זכה לפינוק רב מהוריו ומאֶחיו. היה אהוב על משפחתו וחביב על חבריו. בבית הספר היסודי בלט ביוזמות חברתיות ותרבותיות. המשיך לתיכון מקצועי בתנאי פנימייה בבסיס "תל נוף" של חיל האוויר, היה חדור מוטיבציה לתרום למדינה. מגיל צעיר אהב אומנות. בעיקר גילה עניין בצורפות, קנה כלים מתאימים והכין תכשיטים יפים בביתו. כן נמשך למוזיקה, והתעניין בנגינה בתופים. משפחתו הייתה חשובה לו מאוד. תמיד התרוצץ בין בני המשפחה, עודד והצחיק אותם, צחק ומילא את הבית בחיוניות ובחדוות חיים. כשהחל להרוויח כסף מתכשיטים שמכר, רכש להוריו טלוויזיה והבטיח להם שימשיך להצליח במקצוע ולעזור להם גם בעתיד. חבריו אהבו אותו, ועימם הפגין דומיננטיות ויזם פעילויות ומסיבות. טרם גיוסו טס עם כמה מהם לחו"ל. הטיול גרם לו אושר רב, חשוב היה לו לטייל ולהירגע לפני תחילתה של תקופה אינטנסיבית בצבא. בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם במשמר הגבול. במהלך השירות עבר מסעות וגיבושים, בהם הוכיח עקשנות, יכולת ונחישות להצליח. במסע לילי ארוך בליל חורף קר נתקף בכאבים חזקים שמנעו ממנו להמשיך. אחרי שקרס והובהל לבית חולים אובחן כסובל מדלקת התוספתן, והתברר שהיא זו שגרמה לכאבי הבטן העזים. לאחר טיפול ושיקום הוכר כנכה צה"ל. אחרי שחרורו משירות שב לבית הוריו. בשנים הבאות הטראומה החריפה ומצבו הנפשי הלך והידרדר. יצחק הקפיד להמשיך בשגרת חיים עצמאית ככל שיכל. תמיד היה מעודכן באקטואליה, דעתן ומודע לסביבתו. חייכן ואופטימי היה, שמר על קשר קרוב עם כל משפחתו וחבריו, האמין וקיווה לטוב. יצחק (איציק) לוי נפטר ביום ח' בניסן תש"ע (23.3.2010). בן חמישים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בפתח תקווה. הותיר הורים, אחות ואח. על מצבתו חקקו אוהביו: "איציק – בננו, אחינו ודודנו האהוב, ברק עיניך וצחוקך המתגלגל חי בלבנו לעד!" בשלושים לפטירתו ספדה אחותו נעמי: "אתה איציק, בן ואח יקר, מילאת את דפי ההיסטוריה שלנו בעוצמה כזאת, שלא יהיה שום ספר בעולם לתאר את מי שהיית באמת, היית כל כך הרבה פנים. אף אחד לא יוכל לדעת בדיוק מה הסתתר בעולמך הפנימי, המורכב כל כך ... כל מי שהכיר אותך, אהב אותך. הנשמה הטובה שלך הסתתרה עמוק בפנים ומעולם לא נעלמה ... סלח לנו אם לא הצלחנו לעזור, אך דע לך שרצינו לעזור – אף אחד לא נתן לנו כלים להתמודד עם מצב כל כך קשה, ולמרות הכול עטפנו אותך תמיד בחמלה ובאהבה, קיבלנו אותך כפי שאתה, עם כל הכאב ... אנו מלווים אותך בצניעות הראויה רק למי שיש לו נשמה גבוהה. אם לא ידענו להעריך אותך נכונה על פני האדמה, אולי שם בשמיים מקבלים אותך במלוא ההערכה לה היית ראוי". עוד כתבה אחותו: "איציק לא זכה למדליות, אך היה סמל של אהבת האדם ורודף צדק. לא זכה למשפחה משלו, אך במותו הותיר פצע עמוק בלב כל מי שהכיר אותו... החיוך הנצחי על פניו הוחלף בעצב גדול בשנות סבלו הנפשי. חייו היו ונותרו חידה לא פתורה. ייסורי נפש הם הקשים ביותר, ואנו מבקשים להתנחם בעובדה שבמותו נגאל מן הייסורים... הסיום היה כה מהיר ומפתיע, לא הספקנו להיפרד. כמו ארז ועזב בחופזה, מותיר אחריו שובל שאלות, כאב ורצון להבין מה היה. חיים שלמים חולפים ברגע. אין הזמן מרפא את כאב אובדנו, אך במותו ציווה לנו את החיים וזיכרונו לא ימוש לעולם".
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור