טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בת יהודית ואהרון
מקום לידה: חדרה
בת יהודית ואהרון. נולדה ביום כ' בחשוון תשנ"ח (20.11.1997) בגבעתיים. אחות למחצה ללימור ועמית הבוגרים ממנה. ליאור הייתה תינוקת פעלתנית, מקסימה ויפהפייה שהביאה המון נחת להוריה. אימה בחרה את שמה בשל האור הגדול שהיא הביאה לחייהם. אנרגטית, סקרנית וחייכנית, כישוריה המוטוריים התגלו עוד בטרם מלאו לה שנתיים כאשר טיפסה, בעידודו של אביה, על עצים ועל מתקנים בגני שעשועים. היא גדלה בגבעתיים, כבר בהיותה בגן חובה החלה ללמוד לרקוד בלט והתמידה מאז בהתעמלות אמנותית, לצד עיסוק מתמיד בספורט לסוגיו. בעיקר עסקה בשחייה – בגיל חמש למדה לשחות והייתה לשחיינית מצוינת. בהמשך בלטה בכישוריה באתלטיקה קלה, כאשר בכיתה ד' זכתה במקום הראשון בתחרות ריצה עירונית. בנוסף אהבה לשחק כדורעף. ליאור למדה בבית הספר היסודי "שמעוני" בגבעתיים, והייתה חניכה בתנועת הצופים. התחנכה על ערכי היהדות והמסורת שאימה הנחילה לה. לעיתים קרובות ביקרה בבית אביה בעיר חדרה ובילתה עם אחיה הבוגרים, שהתמסרו אל אחותם הצעירה, אהבו אותה ושמרו עליה. כשהייתה בכיתה ה' עברה לגור עם אביה בחדרה, שם למדה בבית הספר היסודי "ארלוזורוב". בחטיבת הביניים למדה במגמת ספורט, ובתיכון למדה בבית הספר הרב-תחומי למדעים ולאמנויות (עמל) בחדרה. כמי שמאוד אהבה אמנות בחרה במגמת תיאטרון וסיימה בהצלחה, עם תעודת בגרות מלאה. את לימודיה בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה בתיכון עברה ליאור כשהיא נעזרת באביה, אשר תמך בה בכל התחומים ובדגש על הלימודים. בהקרבה רבה ובהשקעת שעות רבות תרם להכנתה למבחני הבגרות, שבהם הצליחה מאוד. מגיל צעיר ליאור הייתה מאוד עצמאית, דאגה לעצמה ולא הייתה מפונקת. כנערה בת ארבע-עשרה נסעה לבד ברכבת ואוטובוס מחדרה לגבעתיים. בכל חופש גדול היא עבדה, ובכסף שהרוויחה מימנה לעצמה פינוקים קטנים. ליאור הייתה מאוד אכפתית ודואגת, קשורה להוריה ומכבדת אותם. היא הרבתה להתקשר לאימה כשהאם הייתה חולה, שאלה לשלומה והקפידה לחזק אותה. ביקרה אותה לעיתים תכופות, ונהגה להשאיר בבית מכתבים אליה. היא אהבה מאוד את המסורת ואת החגים בחיק המשפחה של אימה, את הטקסיות ואת האווירה החמה, את הדלקת הנרות ואת החגיגיות של ערב שבת בבית. מצעירותה הפגינה יכולת ארגון ותמיד ארגנה אירועים משפחתיים תוך דאגה לכל הפרטים הקטנים. כך למשל ארגנה לאימה מסיבה מוצלחת ליום הולדתה, שהיה גם יום ההולדת האחרון שהשתיים חגגו יחד. גיל ההתבגרות התאפיין במרדנות ובעקשנות אך גם ברכּוּת, באכפתיות ובאהבה. ליאור הייתה תמיד מוקפת בחברים וחברות ובלטה ביופייה, בשלווה שלה, בביטחון העצמי, בשמחת החיים ובצחוקה המתגלגל. היא לא נהגה לשתף הרבה, אחת התכונות המהותיות שלה הייתה שהיא לא ריכלה על אף אחד. לא סיפרה דברים רעים על אנשים ולא שיתפה מידע על אודות החברים שלה. ביום 5.4.2016 התגייסה לצה"ל. כבת של קצין משטרה אותרה לחיל המשטרה הצבאית, ולאחר סדרת בדיקות ומבחנים שעברה בהצלחה התקבלה לקורס חוקרים במצ"ח (משטרה צבאית חוקרת). הייתה זו פסגת שאיפותיה, והתרגשותה הייתה רבה כשסיימה את קורס החוקרים הבסיסי. את השרוך הכחול-אדום של חוקרי מצ"ח קיבלה בעיניים דומעות. לאחר הקורס הוצבה במחנה "פילון" בצפון הארץ. היא התאקלמה בבסיס והצליחה בתפקיד, בהמשך השלימה קורס לחקר עבירות מין ולאחר מכן עשתה קורס נוסף והוכשרה כחוקרת מתקדמת. סיפר סגן-אלוף יניב, מפקדה במצ"ח צפון: "ליאור הייתה חונכת, דמות בכירה ומובילת דרך מקצועית בכל מקום בו שירתה. סייעה בכל שנתבקשה והיוותה עמוד תווך משמעותי ביחידה. תרמה מעצמה מעבר לנדרש. בעלת אהבת אמת, ללא פשרות וללא תנאים, למקצוע החקירות. עסקה בו בכל עת תוך חתירה למצוינות... הייתה אוזן קשבת לכל חבריה, אהבה את סביבתה ותרמה לה... היא השרישה את ערכיה לכל סובביה והיוותה דמות מופת לכל מי שפגש בה, מפקדים וחיילים כאחד". בתקופת שירותה ב"פילון" הכירה את יקיר יצחק, אף הוא חייל במצ"ח, שהיה לבן זוגה. היא התרכזה בתפקידה ובזוגיות, לעיתים נפתחה אל הוריה והתייעצה עימם אך גם הקפידה לשמור על מידת-מה של פרטיות במישור המקצועי והאישי. שנתיים לאחר גיוסה עברה לבסיס "ג'למה" של מצ"ח וקודמה לתפקיד רכזת מודיעין וחקירות. היא אהבה את תפקידה מאוד, הקדישה לו את כל כולה והייתה תַשאֵלָנית מצטיינת. בבסיס החדש נקלטה מהר מאוד, התחברה למקום, למפקדים ולחיילים. מצאה את מקומה מבחינה חברתית, נהגה לומר שהחיילים אינם סתם חברים שלה, אלא ממש משפחה. לא פעם התנדבה להחליף חייל שביקש חופשה מיוחדת. בבית אימה למדה לבשל, בעיקר דגים, ופינקה את חבריה במטעמים. כמי שאהבה מאוד חתולים, בהיותה בבסיס היא נהגה להאכיל מדי יום את חתולי המקום. בכל יום שישי שלחה אליה אימה סיפור שמכיל בתוכו את פרשת השבוע, והבת נהגה להקריא את הסיפורים בארוחת שישי בבסיס. כתבו חיילי מצ"ח חוף-חיפה: "עם גיוסך לצה"ל וכניסתך ליחידת מצ"ח היית לחוקרת פלילי מופלאה, מקצועית ואיכותית. השקעת מעל למצופה, העמקת וחתרת להצלחה ולשיפור מתמיד... נוכחותך הייתה לבלתי נשכחת, מרשימה, מהדהדת ומדהימה. נגעת דרך אישיותך הקסומה בכל אחד ואחת שפגשו בך ושינית את חיי כולנו". עומר, ששירת איתה, תיאר: "בחורה שמחה, יפהפייה, אינטליגנטית ואדיבה. אשת שיחה שחיה את החיים בדרך שלה וכמו שרק היא יודעת. אני לא חושב שידעת כמה הערצתי אותך, את האופטימיות שלך ואת השקפת העולם על פיה חיית". לקראת תום שירותה הסדיר התלבטה ליאור בנוגע להמשך דרכה: להמשיך לשרת שירות קבע בצה"ל או להתגייס למשטרת ישראל, כן שקלה לנסוע לבקר את דודהּ בארצות הברית. ביום הולדתה העשרים ואחד, כמה ימים לפני השחרור משירות סדיר, נסעה ליום כיף בירושלים עם בן זוגה יקיר. במהלך היום ביקרו בכותל המערבי, בילו במרחצאות ואכלו במסעדה. כשקיבלה ברכת יום הולדת כתובה מאביה, השיבה לו בתמונת לב גדולה. בדרכם חזרה מירושלים, ליד מחלף קסם, התנגש רכבם במשאית. מותם של ליאור ושל רב-סמל יקיר יצחק נקבע במקום. סמל ראשון ליאור אוגול נפלה בעת שירותה ביום י"ג בכסלו תשע"ט (20.11.2018). בת עשרים ואחת בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותירה הורים, אחות ואח. על מצבתה חקקו אוהביה: "הנצח של מישהו אחד, הוא לא אותו הנצח של מישהו אחר" - משפט שאותו כתבה ליאור בעמוד הפייסבוק שלה חודשים אחדים לפני מותה. ספד מפקדה, סגן-אלוף יניב: "חיוכיה ויופייה של ליאור לנצח חרוטים בליבנו וילוו אותנו בכל שנעשה. צחוקה יהדהד בנו לעד. הייתה לנו הזכות להכיר, לחוות, לשרת וללמוד מליאור. אנו מתחייבים שנמצא את הדרך להנציח ולנצור את מורשתה ואת זיכרונה, כך שהדורות הבאים של היחידה ילכו בדרכה". ספדו חיילי מצ"ח חוף: "ליאור, האור של כולם בכל מקום ובכל עת. אהבת את החיים, חווית, בילית, נהנית, צחקת, שמחת ושימחת, לימדת ולמדת, העצמת והתעצמת... לא נתפס שאנו נפרדים ולא ניפגש עוד, שלא נזכה לראות עוד חיוך קטן, לשמוע את צחוקך המתגלגל או לנהל עוד שיחה איתך. לעולם תישארי בזיכרוננו עלמה צעירה, יפהפייה, חכמה ומוכשרת. מורשתך לאהבת החיים תמשיך עם כולנו". ספדה שי, חברה: "היית לי למורת דרך, לחברה, לאחות, לבית. לימדת אותי איך להיות בן אדם טוב, איך להשתפר בכל צעד וצעד שלי, איך להיות חוקרת מדהימה כמוך והכי חשוב – לימדת אותי לא לוותר על הדברים שחשובים לי... אחותי שלי, נשבר לי הלב לרסיסים והמוח לא מעכל. היית חברה שלי, האחת שאהבה נפשי. לנצח תהיי בליבי". כתבה חברתה נוגה: "אוגי שלי. חברת נפש, מלאך קטן שנלקח בטרם עת מהעולם. ילדה מדהימה מבחוץ ומבפנים... תודה אהובה שלי. תודה על כל הטוב שנתת לי, על הצחוק, על האושר, על לילות וימים יחד בחדר, על שיחות עד אמצע הלילה, על הכול". עמית, חברת ילדות, כתבה: "מכיתה ג' אנחנו בלתי נפרדות, לא משנה כמה ריבים, כמה ויכוחים – ביחד, תמיד... ידעת לקרוא אותי כמו ספר פתוח בלי שאדבר, ידעת לחבק ולהגיד בדיוק את המילים הנכונות... היית לצידי תמיד, בכל הרגעים השמחים והפחות שמחים שלי. מי יהיה איתי עכשיו?... מי יחליף אותך ליאורי?" חברותיה כתבו עליה ברשת החברתית: "תינוקת שלי, זה לא הזמן להיפרד"; "הלב שבור, קשה לעכל את הבשורה. נשמות טהורות, נזכור אתכם לעד"; "לא נתפסת לי המחשבה שלא תהיי בין החיים יותר. תמיד יהיו זיכרונות טובים שישאירו אותך בחיים. זה הדבר העצוב ביותר שיכולתי לשמוע"; "איך החיים נלקחים ברגע. כמה יופי, שמחת חיים ואושר היו לך. מי היה מאמין שביום ההולדת שלך זה מה שיקרה. הלב נשבר. יהי זכרך ברוך". ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כתבה חברתה לי-חן: "בלומה שלי, החיילת הכי יפה בצה"ל ... רציתי שתדעי שאצלי כל יום הוא יום זיכרון. רציתי שתדעי שאת מלווה אותי בכל צעד ונשימה שלי. רציתי שתדעי שאחרי כל דבר שאני עושה, אני חושבת עלייך ועל מה היית אומרת לי או מייעצת לי. רציתי שתדעי שכל דבר אפילו הכי קטן מזכיר אותך ושאין יום שאת לא במחשבה שלי. רציתי שתדעי שזה שאני ממשיכה לחיות חיי שיגרה לא אומר ששכחתי אותך... בתוך תוכי אני רוצה להאמין שבבוא היום אזכה לראות שוב את החיוך שלך. מלאך שלי. אני משחררת אותך לעולם שכולו טוב, אך מהלב שלי לא תצאי לעולם. אני מקווה שבהמשך, כשתעלי לי במחשבה, דמעות של אושר יציפו את עיניי, אושר שזכיתי להכיר מישהי כמוך. שלל צבעי הקשת, אחת יחידה ומיוחדת. תודה שלימדת אותי כל כך הרבה דברים על החיים ועל עצמי. תודה שהיית האחות הקטנה שלי ובו זמנית תאומה של הנפש שלי, הגור הפרטי שלי. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך, לנצח". בבית הספר הרב-תחומי למדעים ולאמנויות (עמל) בחדרה, שבו למדה ליאור, הוצב לוח לזכרה בטקס בנוכחות בני משפחה וחברים.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור