עוזיה לדני ז״ל

סיפור החיים

בנם של מיכל ושלום. נולד ביום כ"ז בתמוז תשמ"ו (3.8.1986) בראש העין. אח למשה, נטע, תמר, אלחי-רועי, נועם ורונה-בשמת. בן חמישי בין שבעה אחים. עוזיה נולד בלידה קשה ועל כן שמו ניתן לו על ידי אמו כמעין נדר, התחייבות, עוז לה'. הוא נולד בפער של שבע שנים מאחיו הגדולים, לכן זכה בתשומת לב רבה והיה עטוף באהבה גדולה. עוזיה נולד לבית מלא שמחה וגדל בחממה אוהבת ומחזקת. הוא היה מקור נחת להוריו, לאחיו ולאחיותיו: ילד מלא מרץ, רגיש לסביבתו, ילד טבע שאהב להיות בחוץ, במרחבים, וכבר משחר ילדותו הייתה לו אהבה מיוחדת לבעלי חיים. הוא טיפל בהם במסירות נפש ובאהבה וידע שהם, הנאמנים, מחזירים אהבה ומכירים את נפשו הסוערת והכמהה למרחב, לטבע. הוא גמע מהחיים מלוא החופן. עוזוש – היה כינוי החיבה שלו בבית, ובשנותיו האחרונות ביקש מחבריו שיקראו לו עוזי. עוזיה למד בבית הספר היסודי "צורים", וסיים את לימודיו בחטיבת הביניים והתיכון העירוני-דתי ראש העין. למד בקלות, אך תמיד העדיף לשהות בחיק הטבע. כילד מצא פעם כבשה תועה במרחב בשדות והכניס אותה הביתה, שמר עליה והאכיל אותה עד שנמצאו בעליה. בהזמנות אחרת, במהלך טיול עם חבריו כנער, מצא ברווז שהלך לאיבוד, הוא אסף אותו והביאו הביתה, לחצר. בחצר גידל ברווזים וכלבים. בחופשות אף התמנה לטפל ולהשגיח על פינת החי של בית הספר. הארנבות ובעלי חיים נוספים עברו אליו למשך החופשה, צוות בית הספר סמך עליו והכיר באחריותו. עוזיה היה ילד שקט ומופנם, יחד עם זאת אהב לצחוק ולהצחיק, לעזור לאנשים, להושיט יד בשמחה או באבל. הוא ידע לנגן בגיטרה, וחברים קראו לו "הזמיר התימני". הוא היה חניך בבני עקיבא ועוזר מדריך. עוזיה נהג לרכוב על אופניים או על רולר בליידס למרחקים, הוא טייל בכל הארץ ונהנה מאוד לכבוש את שביליה ברגליו. במיוחד התחבר לאזור הכנרת והגליל. היה לו אכפת מהטבע ומאיכות הסביבה, על כן כתב לא אחת על הלכלוך אותו מותירים המטיילים על שפת הים ובשבילים, וחשב כיצד יש לחנך להשאיר את השטח נקי עבור הבאים אחרינו. "הטבע נועד לנשמה ולהרגיש את האווירה", כתב. לעתים קרובות התבודד בטבע במשך ימים, אהב לשחות, להיות עם עצמו. ידידתו תיארה אותו: "הוא אכל חירות ושתה דרור". עם זאת, היה לו אוסף מצומצם ונבחר של חברים שמאוד אהבו אותו. הוא היה חבר נפלא, שנהנה להכין לכולם פיתות ולצלות בשר במנגל על האש. מתוך אהבת האדם שבו התנדב למשמר האזרחי בגיל צעיר יחסית, והיה פעיל שם במשך כחמש שנים במסירות, בצניעות ובפשטות שכה אפיינו אותו. דודתו שרה בשארי: "גם אם לחייו נשקפות סכנות, ביצע משימות קשות ובלבד להציל נפשות." חבריו ליחידת המתנדבים, בסיס "אביב" בראש העין ורס"ב יצחק שרף, הספידו אותו: "היום, שנה אחרי, אנחנו לא מפסיקים להתגעגע, אתה חסר לנו, לא עבר סיור, לא עוברת משמרת מבלי לחשוב עד כמה עוזיה היה נהנה להיות אתנו, לספר בדיחה מצחיקה להנעים את זמן המשמרת אל תוך הלילה. משעמם בלעדיו, בלי נוכחותו, הבדיחות, ההברקות, האנרגיות שלא נגמרות והתשוקה הבלתי נדלית לעשייה. עוזיה גם ידע להוציא את מיטב מכל דבר; ושלכל מקום אפשר ורצוי להגיע עם אופניים, מבלי לשכוח כובע על הראש וחיוך שובב על הפנים. עוזיה, תמיד אהבת לקרוא לעצמך 'זאב בודד' אבל אף פעם לא ראינו זאב בודד עם כזו להקה לצדו." העידה מפקדת המשמר האזרחי, בסיס אביב, רס"ר שלי רצון: "עוזיה עשה הרבה מעבר להתנדבות. הוא התנדב ימים ולילות, בעיקר בלילות, בלי הפסקה, למען ביטחון תושבי העיר. אם זה בשטח בסיורים, מחסומים, מיגור תופעת השוהים הבלתי חוקיים בעיר, ופעילות המניעה כנגד עברייני הרכוש. במקרה שעוזיה היה שם לב כי חסר דבר מה במשרד, מיד היה לוקח את אופניו, נוסע למכולת ודואג לאותו דבר. תמיד ידעתי כשעוזיה נמצא בבסיס אני יכולה להיות רגועה, האמנתי שהכול יתבצע על הצד הטוב ביותר." עוזיה התגורר ביחידת דיור משל עצמו מתחת לבית הוריו. הוא ביטא את רגשותיו בכתב. במחברות, ששימשו לו יומן חיים אישי, לפעמים כתב שירים: "כל אדם הוא צלם אלוהים / וכמו לכל בן אנוש יש לו יום אחד טוב ויום אחד פחות טוב, אולי אפילו רע". וגם: "כמה טועים האנשים האומרים שהזמן מחליק את הצלקות ועוזר לפצעים להגליד". ובמקום אחר כתב: "אושר אינו יכול לבוא מבחוץ, הוא חייב לבוא מבפנים. לא מה שרואים או נוגעים בו ולא מה שאחרים עושים למעננו גורם לנו אושר, אלא מה שאנחנו חושבים, מרגישים ועושים קודם כל למען הבית ורק אחר כך למען עצמנו. הפנו ראשכם אל השמש, כך לא תראו את הבלי העולם." כתבה לו בשמת אחותו בחייו: "אם יש לך חלום אל תיתן לו ללכת, רוץ אחריו כל הדרך. אם יש לך חלום אל תיתן לו ללכת כל עוד אתה נושם. לך אחריו עד שיתגשם". בשנת 2003 למד עוזיה בכפר הנוער "הודיות" שבגליל. סיפר רב כפר הנוער באותה שנה, מאיר בן אברהם עפארי, על הנער הצנום שנראה מוטרד וסקרן כשהגיע להירשם ללמודים בכפר, ועל אמו הדואגת והאוהבת ששאלה המון שאלות לגבי המקום... "הבטחתי לה שאשים את עיני עליו ואדאג שלא ירגיש מנותק... מיכל נפרדה ממני תוך בקשה מיוחדת 'כבוד הרב, אני מבקשת שתעזור לילד, אני מאוד דואגת לו, אנחנו גרים רחוק'. מסרתי לה את מספר הטלפון של הנייד שלי ואמרתי לה שהיא יכולה להתקשר מתי שתרצה ואכן היא נהגה להתקשר יום-יום ואפילו מספר פעמים ביום... מדי פעם התקשרתי אני אליה ואפשרתי לה לשוחח עם עוזיה שגם הוא הרגיע אותה, למרות שלא תמיד סיפר לה על תחושותיו... הבנתי משיחות שהיו לי עם המדריך שלו בועז... שעוזיה לא מצא את מקומו בחברת החניכים שרובם היו עולים. עולמם היה שונה משלו ובעקבות כך נעדר רבות מבית הספר והעדיף להיות בפינת החי שהקימו בכפר. לעוזיה הייתה אהבה מיוחדת לבעלי חיים ויתכן שידע שהם הכי נאמנים ולא מציקים כמו אותם אילו שהקיפו אותו ולא למדו להכיר את נפשו הסוערת והכמהה למרחב, לטבע. עוזיה אימץ כלב קטן שבו טיפל במסירות והחזיר לו אהבה שכל כך הייתה חסרה לו בכפר. מידי פעם הגיע אלינו הביתה בביישנות גדולה ובעיקר שתק.... תמיד מצא לו חברים שהיו כמוהו, צועדים בצדי הדרך ושבשבילם כל קוץ היה פרח. עוזיה היה מגיע למועדונית שאשתי הפעילה. ישב שעות וצייר בצורה מדהימה. הוא היה יכול להיעלם וכל הכפר מחפש אותו והוא במרחב ולא מוטרד בכלל ממה יגידו. היה לו עולם קסום משלו עם המון תמימות ורגישות נדירות, ונראה שלא סמך על בני אדם שלא עשו מאמץ להכיר את נפשו הגדולה והסוערת, שהרי כולם ממהרים ואין להם זמן לעצור ולחשוב. לעוזיה היה זמן להתבונן ולראות מה שהרבה לא ראו ולא הבחינו. מצד אחד, התרחק מחברת בני אדם, בעיקר המציקים; ומצד שני היו לו חברים בוגרים ממנו, וגם התהלך בין התושבים הערבים והדרוזים שגרו בסביבות הכפר. כשלמד בגליל הִרבה לשוטט במרחב, לראות את מה שמעבר לאופק, הפליג אל הדממה, חיבק את השמש, את צל העצים... הייתה בו רגישות פלאית ועצב כמו אור של שקיעה באופק, של צל רחוק. הוא ביקש משענת מהמרחבים. רק המלאכים ידעו את דרכו ונראה כאילו שהוא צועד עם סולם על כתפיו, שבו עלה וירד לראות את החלום המתוק שבו חי את עולמו. ?" ספדה לו אחותו הגדולה תמר: "איפה החיבוק הזה שצריך לאלץ אותך לחבק אותי חזרה? ככה אתה היית כזה ביישן. וכל כך לא רצית לטייל לחו"ל, להודו, רק פה בארץ. אתה פשוט פרח נדיר." אחותו סיפרה על הפרידה מעוזיה: "בזמן שהיית בטיפול נמרץ, והייתי כולי מרוכזת וממוקדת בתקווה שתחלים... היית מנותק מהמכשירים, כזה יפה, כמו תמיד. שמו עליך סדין, כיסו אותך... כמה שזה לא נתפס. מה אין עוזיה יותר. איך זה יכול להיות דבר כזה, אסון כזה. איך עבר החודש ואיך עברו השבעה, כמו סרט רע, חלום סיוט. וחשבתי לי, יותר אין עוזיה ואין לקרוא לך או לקנות לך מתנה ליומולדת, או מתנה כשאני חוזרת מטיול בחו"ל, אין להעיר אותך, או לתת לך הערות על הלבוש שלך מתאים או לא. ולקנות לך דברים ולהסתובב איתך אם יבוא לי ולדבר איתך על מה שמציק לך, לי. ובכלל על המשפחה, אז זה קשה לי ואני לא מעכלת בכלל... אנחנו עוד בהלם." חברתו רג'ין סיפרה לאחר מותו על היכרותה עמו: "הייתי בטוחה שכולם מכירים את הצד המצחיק, הרגיש, הביישן והעקשן של הבחור השקט, עם החיוך הנבוך, שחיפש תמיד לברוח אל השקט. מעין מוגלי כזה – הסתדר עם הטבע, עם חיות... לא הכרתי אדם בחיים שלי שהתקרב לאכפתיות שלו, לפחות כלפיי. תמיד דאג, ניסה, תהה וטעה עד שלמד להגיע לפתרון שהיה נראה לו נכון והגיוני... הוא ידע להקשיב ולענות תשובות שלא בהכרח קשורות לסיטואציה, אבל בדרך שלו היה מסביר כמשל והיה ממציא פרשנות שמתחברת רק לו... עוזיה היה טיפוס בפני עצמו, זן נדיר... הבנאדם שהיה נראה לי מופנם הוכיח את עצמו כרגיש ורך, אני זוכרת את הליטוף שלו, שהיה כזה עדין... אני זוכרת את הציורים שלו... את כל המכתבים שכתב לי ומתגעגעת לסגנון הדיבור וההבעה שלו, האדם היחיד שידע להתבטא כך. התגובות שלו לתגובות שלי היו משונות אבל כל כך מובנות, כל כך אכפתיות... הוא תמיד היה מפנים את הכל אוגר ואוגר חודשים, עד שהכול היה מסתכם בדמעה אחת, משפט אחד. הייתי מנגבת לו את הדמעה, מנשקת, והכול היה נגמר. שקט, רגיש, ביישן, הוגן, תחמן, מצחיק, ילדותי – ילד עם פלאשים של התבגרות מידי פעם, יצירתיות, אכפתיות, אוהב, מחבק, תומך." עוזיה התגייס לצבא ב-28 בספטמבר 2005. הוא ביקש להיות מוצב במשטרה הצבאית, לאור הרקע שלו במשמר האזרחי. הוא כתב בקשות רבות להן צירף המלצות של מפקדיו במשמר האזרחי. בקשתו לא נענתה ועוזיה הוצב בחיל החימוש והוכשר להיות מפעיל ציוד הידראולי. סירוב רשויות צה"ל לבקשת השיבוץ שלו פגעה בו והוא מיעט לבטא זאת, סיפר רק לחבריו. התהלך שחוח ולא מרוצה, ולבסוף – מספר חודשים לפני תום השירות, לא יכול היה לשאת עוד את התפקיד . הוא ערק מתפקידו האחרון – במפקדת האוגדה בחיל החימוש – וחי על שפת הכנרת, באוהל. הוא חזר אל הטבע, ידידו. נטלי סאסי, ידידתו העידה: "היה לו מאהל ענקי שהוא בעצמו בנה. הוא אירח אותנו ביד נדיבה וסיפר שהוא כבר נמצא פה כמה שבועות, ושהוא לא יודע מתי הוא חוזר. הוא לא מודאג, הוא מתקלח בכנרת ומרכיב דברים מכל הבא ליד. סיפר שהוא רץ כל בוקר על החוף, שהוא מכיר המון אנשים שבאים והולכים באים והולכים. וקינאנו בו על האומץ על החופש על החוסר שגרה, איך כולנו רודפים אחרי משהו לא נודע והוא נהנה מהפשטות, ממים ומזריחה יפהפייה, משמש אור, שקט, שלווה. הוא היה סוג של עוף מוזר, אדם שמתהלך לבדו זה לא מראה מוכר... הוא לא פחד." לאחר שיחות רבות שכנעו אותו הוריו לשוב לצבא, להתמודד עם העריקות ותוצאותיה, בידיעה שייענש. בעת שריצה תקופת מאסר באוהל צבאי בכלא 4 חש ברע, לא קיבל טיפול רפואי, הוא איבד את ההכרה, והובהל ב-9 בינואר במצב אנוש למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "אסף הרופא". לאחר שהיה שבוע ימים מחוסר הכרה ומונשם נפטר עוזיה. טוראי עוזיה לדני נפל בעת שירותו בח' בשבט תשס"ח (15.1.2008). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין. הותיר אחריו הורים, שישה אחים ואחיות נדהמים, כואבים ודומעים. יוני חן, חברו: "פניך קורנים כמלאך / פניך מאירים כאור הלבנה / כך תיזכר בלבי / כחבר אהוד על כל האחרים... // תמיד תיחרת בזיכרוננו כילד שאוהב חופש / כילד של דרור, כמו נוצה שעפה ברוח / כך אתה היית בשדות הפתוחים / אם ברגליך הקלות או על גבו של סוס // ילד שאוהב את הטבע והטבע ידע להחזיר לו אהבה / חבר שידע לתת ואף פעם לא ביקש / לכולם ידע להעניק / ואף אחד הוא לא החמיץ // כך תיזכר בלבנו לעד // כי / חבר יקר לנצח / בלב נשאר." עוזיה היה משובץ בגבישים של טוהר, כנות, רצינות ועקשנות, של אמונה בצדקת הדרך ושל נתינה ללא חת. הוא הלך מיקיריו בסערה, ללא סיבה הנראית לעין, כאשר הוא מבקש לדעת, לחוות, לחלום, לראות ולהרגיש את הטבע.

פרטי הנצחה

יחידה או גוף שירות

טכנולוגיה ואחזקה

מקום מנוחה או הנצחה

בית העלמין (חלקה צבאית) ראש העין

מיקום בבית העלמין

חלקה 1 · שורה 3 · קבר 8

זיכרונות והקדשות

מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.