טוענים את הסיפור…
כי הזיכרון נשאר לעד.
טוענים את הסיפור…
בן מיכל ויצחק
מקום לידה: בני ברק
בן מיכל ויצחק .נולד ביום י"א בכסלו תשמ"ב (7.12.1981) ברמת גן .אח להילה ושני. ראובן (רובי) היה תינוק יפה, שחור עיניים, ששמו ניתן לו על שם הסבא ראובן. גדל והתחנך ברמת גן, בשכונת רמת השקמה. החל את לימודיו בבית הספר היסודי "מכלל" שבשכונת רמת עמידר וסיימם בבית הספר "תיכון חדש", במגמת האמנות. כאן התגלה רובי האמיתי, תלמיד חרוץ, אשר אף פעם לא התכונן למבחנים אך הוציא ציונים גבוהים. עבודות הגמר שעשה זכו לציונים מעולים. שנה אחר שנה העניקה לו מנהלת בית הספר את התואר "תלמיד למופת" וכתבה "רצינותך, שקידתך, יחסך לזולת ותרומתך לחברת התלמידים ראויים לשבח. הנך מהווה דוגמה לכל תלמידי כיתתך". עבודת הסיום של רובי במגמת האמנות, בנושא "הזכות לכבוד והחובה לכבד", הייתה בין חמש הכרזות הזוכות במקום הראשון בתחרות הארצית של תלמידי מגמות העיצוב. הוא בחר לבטא את הנושא בדרך מקורית והומוריסטית: השוואה בין אריה לשפן, המשולים למקבל הכבוד ולנותן אותו. הכרזה, המצטיינת בפשטות ובהעברת מסר ויזואלי חזק, נושאת את הכיתוב "לא צריך היות מלך כדי לקבל כבוד, ולא צריך להיות שפן כדי לתת כבוד". רובי גדל והיה לנער צנום ותמיר. שחרחר, בעל עיניים חומות ושיער קצוץ שתמיד מטופח בג'ל. תווי פניו היו מרשימים ושידרו עוצמה ונוכחות. מגיל שלוש-עשרה היה עצמאי בדעותיו ובמעשיו ושילב לימודים בעבודה: בשעותיו הפנויות בימות החול עבד בפיצרייה ברמת חן, ובשבתות עבד בספארי שברמת גן. את חיים, הבוס האחרון שלו באזרחות, אהב רובי כאבא, כאח, כחבר וכידיד, ונהג לומר "אין כמו חיים!" אהבתו הגדולה, מגיל צעיר, הייתה לאופנועים, ותמונותיהם עיטרו את קירות חדרו. סימני ההיכר שלו, כך נכתב בספרי המחזור, היו סקייטבורד, אופניים ואופנוע. רובי היה צעיר רגיש, לעצמו, לזולת ולמתרחש סביבו. העולם היה שקוף בעבורו - הוא התבונן בו, עליו ודרכו. הוא ידע לאבחן כל בעיה, והייתה לו תמיד נקודת מבט שונה וייחודית. בן אוהב ומסור היה להוריו. אח תומך לאחיותיו. הוא אהב את חמימות הבית, את ליטוף המשפחה, הסבתות, הדודות, הדודים והאחיינים. קשר חם ואוהב במיוחד היה לו עם בן דודתו רובי פריאנטי ועם בת דודתו קורין פריאנטי, שראה בה אחות. רובי הרבה לבטא את עצמו בכתב. השיר "כוכב נופל" שכתב לחברתו גלית בחודש ינואר 1997 מבטא את רגישותו הרבה ואת האושר שעטף אותו כשמצא אהבה: "כשכוכב מהשמים נוסע /ישר, צריך להתפלל/ למשאלה אחת טובה/ כשנקבל קצת אהבה.// לפני שהכרתי אותך/ כוכב נופל, ביקשתי כל כך/ שאולי האהבה תגיע/ רחוק רחוק מהרקיע.// יכול להיות שלא שמתי לב/ אבל פתאום הרגשתי שאני אוהב/ הבנתי שכוכב משמים החליק/ ופתאום נוצר איזה קליק.// כשעלייך הסתכלתי, ישר ידעתי/ שאת היא האחת שתמיד ביקשתי/ הבנתי שזה הסימן/ וחיפשתי את הזמן.// אולי אלוהים אותי שמע/ ביום קיץ כשהשמש חמה/ חשב קצת ועדיין חושב/ וישר עשה מה שהוא אוהב/ שידוך שמצליח בין שניים/ ואני הבנתי שזה משמיים". כך כתב בשיר "את, עלייך ואתך" :"את האהבה שלי, את ולא אחרת/ את חיי אתן רק לך, אתן לך למשמרת/ כל היום בתוך לבי, רואה את תמונתך/ כל הלילה רק רוצה לטעום נשיקתך/ בעבר חיפשתי ועכשיו מצאתי מקום בתוך לבך/ עלייך רק נלחמתי, וכבר היום קיבלתי את אהבתך... אולי זה סוף השיר/ אך בינינו זו רק ההתחלה". לפני גיוסו לצה"ל נסע רובי עם חבריו הטובים לרודוס לטיול שחתם את פרק הילדות שלו. ברודוס השתולל עם חבריו על אופנועים כבדים, כמובן, וכהמחשה להנאתו הרבה הצטלם על האופנוע כשהוא דוהר במרחבי השטח הפתוח. הטיול הראשון היה מוצלח כל כך, שרובי החליט לנסוע עוד פעמיים לאותו מקום בחודש האחרון שלפני גיוסו. רובי התגייס לצה"ל באמצע חודש פברואר 2000, עבר טירונות קצרה ועם סיומה שובץ כשומר מעברים. הוא לא השלים עם התפקיד שנקבע לו ועשה הכול כדי לשנות את השיבוץ. מאמציו נשאו פרי ולבסוף התקבלה בקשתו לשרת קרוב לבית. המוטו שלו היה: "תנו לי לשרת קרוב לבית ואעשה כל תפקיד". הוא שובץ במחנה תל השומר ביחידת מת"ש - מחלקת התשלומים של צה"ל - שם שימש כאחראי ארכיון. "הוא הבטיח חגיגית לעשות סדר בבלגן, וכך היה. את הבנות בבסיס נהג לעודד ולהרגיע, וניסה לפתור את בעיותיהן בדרכו שלו", כתבו מפקדיו. אך רובי לא הספיק לשמוע את הערכת המפקדים והחברים ליחידה ואת תודתם על הסדר המופתי שהשליט בארכיון בתוך זמן כה קצר. ביום ו' בתמוז תש"ס (9.7.2000) נפל בעת שירותו בתאונת דרכים שאירעה ברמת גן, כשסטה מנתיבו כדי לא לפגוע באופנוען אחר שחצה את הכביש. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. רובי הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו נולדו להוריו תאומות. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "ראובן היה חייל מסור ובעל מוטיבציה, אשר בלט בשקט נפשי ובמשמעת עצמית ותרם רבות לתפקידו ברמתו המקצועית וביכולתו הניהולית. ראובן אהב לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, והיה אהוב על חבריו ומפקדיו". כתבה מפקדת היחידה, אלוף-משנה אורית: "בתקופה הקצרה שבה שירת ביחידה היה ראובן אחראי על ארכיון ענף שכר קבע וגמלאות. את תפקידו מילא במסירות רבה תוך הפגנת מוטיבציה גבוהה להצליח ולתרום. ראובן היה חייל איכותי אשר השרה אווירה נעימה בקרב הסובבים אותו". במלאת שנה לנפילתו הוציאה אימו לאור את הספר "געגועים לילד" המספר את סיפור חייו של רובי ומביא משיריו, וכן מכיל דברי פרידה של בני משפחה וחברים. שיר שכתבה האם: "תבכי, מותר לך לבכות / לפעמים זה צורך המציאות / תבכי, לא צריך לחכות / זה לא נורא לבכות / להפך, זה טוב לבריאות / פעם בכמה זמן / לא רק לעתים רחוקות / צריך להתנתק / צריך לבכות / צריך להוציא, לשחרר הכול / לתת לדמות לנזול / וככה שהכול זורם / והדמעות זולגות / מתנקה הגוף / נמחקות דאגות / והכול נשטף החוצה / מנגנון של טיהור / הכול נהיה צלול / הכול הופך ברור / וכעבור זמן לא רב, כשהכול נגמר / תסתכלי אחורה על הדאגות / וקדימה אל העתיד הנסתר / ואז / תחייכי כי זה עבר". שיר נוסף שכתבה האם: "מבלי להרגיש, בלי לשים לב / אתה נפלת / ובנפלך לא ניסית להיאחז בדבר / נתת לרוח לשאת אותך / נתת לשמים להתמזג אתך / אני ניסיתי/ ניסיתי לתפוס אותך / אך אתה חמקת מבין אצבעותיי / חמקת מבין חלומותיי / ברחת למטה / וכל זאת מבלי לשים לב בכלל / מבלי להרגיש". כתב האב: "רובי, בני היקר והאהוב, בני היחיד והמצחיק, בני שאיננו עוד. לבי עכשיו כואב ודואב. רובי, היית לי לבן ואני הייתי לך לאב, אך במציאות היינו חברים. תמיד הערצתי אותך, ואת האופטימיות שהייתה טמונה בך. רובי בני היקר, קראת לי 'אבויה', תמיד דאגת לשלומי, ואני עוד לא מעכל את האובדן המר, ומחכה ומצפה לצלצול הטלפון, כשאתה מצדו השני של הקו שואל - 'אבויה, מה שלומך?' אך במציאות הכואבת לא רואה אותך, לא שומע את קולך, וגם לא עוד הבדיחות והצחוקים שהיית מוציא מהשרוול. אך בלבי אתה נמצא, ורואה אותך בדמיוני, והחיוך על פניך חרוט בזיכרוני". כתבה האחות שני: "אני אוהבת אותך, מכבדת ומעריצה לא רק כאח אלא גם כבן אדם, כחבר וידיד שאהב לעזור ולעודד אנשים, הסכים להכול - רק לא לעצב ולבכי, וכשהסכסוך דפק בדלת ביני לבין מישהו מהמשפחה - היית עוזר ולא עוזב עד שהבכי נמחק, החיוך הופיע על הפנים וזרועות פתוחות מחבקות אחרים... תמיד לימדת אותנו משהו חדש כמו לאהוב ולהקשיב לאחרים. ועכשיו, בלכתך, לימדת אותנו גם כאב - כאב העזיבה... תודה לך , רובי, על אותם זמנים שחלקת עמי. אני מרגישה מבורכת שהיית אחי". כתבה אביגיל: "נר לעד נר תמיד / נר לזכר ילד אשר נטש את החיים./ ילד, אשר בז לסכנה – ילד, שלא מצא תחנה./ ועתה, לאחר מותו – הו אלוה / אנא, תן לנשמתו מרגוע./ תנוח רובי על משכבך בשלום / הלוואי והיה זה רק חלום./ רובי – בכל יום שעובר / הגעגוע רק גובר / איך הלכת בשיא החום / ואנו נותרנו עם הגיהינום?" ענבל כתבה: "עכשיו אתה נח סוף סוף / בן דודי העייף, חסר המנוחה./ כתפיך הרחבות הולכות וצרות/ במידות הארון והאדמה.// עכשיו אתה בטוח לבסוף/ בן דודי היפה, מלא החוויות./ רגליך הולכות ומתיישרות / וגופך מוגן בתוך האדמות / שאת גבולן חרצת על האופנוע / בלילות וימים של נסיעה לא נסיעה / שהביאו לבסוף את רוע הבשורה.// הארץ שאהבת מפנה ראשה / אבל האדמה מחבקת אותך / ופרח אולי ינבט מדמעה". כתבה ספיר: "אנו מודים לך על מה שעשית בשבילנו ומודים לך גם על האושר והשמחה שגרמת לנו. תמיד עזרת לאנשים ולא עשית כל רע... חייך היו לפניך, חיים טובים ומאושרים... אנחנו מקווים שאתה רואה מלמעלה כמה אוהבים אותך פה. אתה חסר לי, אתה חסר לכולם". כתבו רחל, יפית ומיטל: "רובי תמיד יישאר בלב ובזיכרון כבחור החמוד עם החיוך התמידי על הפנים, בחור שעומד על שלו ולא מוותר כאשר משהו באמת חשוב לו". כתבה ענת: "בסך הכול ארבעה חודשים הכרתי אותך - כאילו שנים. זמן קצר - אבל מספיק כדי לדעת מיהו רובי האמיתי. אדם מלאך, אוהב לעזור, אהוד על כולם, חייכן, נשמה טהורה - לא היה לך חיסרון אחד!... נתגעגע ולא נשכח לעולם ועד". ענת, מנהלת בית הספר "תיכון חדש" שבו למד, כתבה: "אהבנו אותך, התגאינו בך ובהישגיך המרשימים והתפארנו בכישורים ובכישרונות הרבים שלך... אוהבים אותך מאוד וכבר מתגעגעים". הוסיף דרור, רכז הספורט בבית הספר: "הידיעה על מותך גרמה לי להלם ולעצב רב. היית ילד שקט, צנוע, חביב על כולם ויותר מכול – אדם נהדר. אזכור אותך תמיד". כתבה קורין: "החיים שלי כבר לא יהיו אותו הדבר בלעדיך, הנשמה שלי הלכה יחד אתך, אני כבר לא בן אדם שלם, החצי השני שלי הלך. אני מקווה שתשמור עליי מלמעלה כמו ששמרת עליי כעל אחות קטנה כשהיית לידי". כתבה הדודה עדנה: "לא הספקנו ליהנות ממך. רק עמדת בפתח שלב חדש בחיים – צבא, אהבה, אופנוע. הרגע היפה ביותר היה לראותך הופך לגבר, הפכת לגבר לנגד עינינו. נהנינו להסתכל עליך ולראות חיוך תמידי על פניך היפות. אני זוכרת צחוק והומור מיוחד, וילדון שהפך לגבר. אני מודה לך על רגעים יפים ונפלאים במחיצתך, על שהייתה לי הזכות וההזדמנות להכירך מקרוב". בסוף הספר כתבה האם: "מחפשת אני אותך בכל חייל קצוץ שיער... בכל רוכב אופנוע הדוהר למרחקים... אך לא- אחד יחיד ומיוחד כמו רובי שלי לא אמצא לעולם... הפסקתי לחפש כי הבנתי שרובי נולד רק פעם בדור, ונפלה בחלקי הזכות הגדולה: להיות אימך, לגדלך ולחיות במחיצתך, והעיקר – ללמוד מחוכמתך הרבה..." האם שילבה שיר שכתבה בשיר שכתב רובי. השיר הולחן ומבוצע על ידי הזמרת ורדינה כהן. לעילוי נשמת רובי תרמו אימו ואחיותיו ספר לבית הכנסת. עוד תרמה משפחתו נרות תמיד לבית הכנסת הספרדי שברמת גן ולבית הכנסת של יוצאי עיראק בעיר. רובי מונצח ב"יד לבנים" בתל אביב ובבני ברק, בלוח זיכרון בתיכון חדש ברמת גן בו הוא למד, ובאנדרטת נופלי החיל הכללי שהוקמה בבסיס תל השומר.
מקום למילים שתרצו להקדיש. ההקדשות נשמרות במכשיר שלכם בלבד ואינן מתפרסמות באתר.
התמונה מוצגת באיכות המקור הזמינה, ללא חיתוך פנים. פתיחת התמונה בגודל המקורי · מקור: אתר יזכור